Luck , Lutsk
לוצק נוסדה בסביבות שנת 1000 ביוזמת הנסיך הגדול הקיובי ולדימיר, שבנה מבצר על אי בנהר סטיר. עד הכיבוש הליטאי הייתה לוצק מקום המושב של נסיכים רוסיים. בשנת 1320 נכבשה בידי הנסיך הליטאי גדימין, וזה מסר אותה לבנו לוברט האחרון החל לבנות מבצר גדול וארמון שחורבותיו נשתמרו ונקרא על שמו. כמו החלק המערבי של ווהלין הייתה גם לוצק איזור מריבה בין ליטא לפולין.
על פי הסכם "האוניה של לובלין", צורפה לוצק לכתר הפולני ובה נקבעה הבירה.
בשנת 1528 נפגעה העיר משריפה.
בהקשר של ה"אוניה של לובלין" פרסם המלך זיגמונט אוגוסט, ב-25 במאי 1569, הצהרה (אוניברסל) בדבר איחוד ארץ ווהלין תחת הכתר הפולני.
בשנת 1552 היו בלוצק 53 בתים בבעלות יהודית ובשנת 1565 לדעת החוקרים היו בעיר וביישובי הסביבה כ- 1,000 יהודים. כשליש מכל יהודי ווהלין.
באחת השריפות בשנת 1624, נשרף בית הכנסת הישן, ב 5 במאי 1626 נתן המלך זיגמונט השלישי כתב – רשות לבנות בית כנסת חדש, שיהיה, כלשון הזמן, "גדולה וגבוהה כמו הישן". אך המלך דרש, שיהיה זה בניין-מבצר "אנו תובעים שעל גג אותו בית כנסת יהיו מעקות מספיקות נגד האויבים, ובכל ארבעת הכיוונים אפשרות לשים כלי יריה, ולערוך הגנה". ראשי הכנסיה המקומיים ניסו להפריע לבניין בית הכנסת.
בית כנסת זה אכן נבנה והיה אחד מבתי הכנסת המעטים שהיו גם מבוצרים.
בית הכנסת המבוצר היה קטע מביצורי העיר שהיה באחריותם של יהודי לוצק.
בתקופת גזירות ת"ח ות"ט נפגעו יהודי לוצק קשה. מ 84 בתים שהיו בידי יהודים בשנת 1648 נותרו בשנת 1650 רק 20.
יהודי לוצק עסקו בענפים שונים של המסחר, במלאכה ובחכירות, במיוחד חכרו את המיסים על משקאות ועל פונדקים.
נוסף על בית הכנסת המבוצר ובית המדרש הגדול, היו בלוצק בתי תפילה קטנים של בעלי מקצועות שונים או של סיעות החסידים.
ב 1897 כבר היה קיים סניף של אגודת "חובבי ציון" והיו בו 10 חברים פעילים.
בזמן משפט בייליס (שנערך בקייב) השתררה בלוצק אווירת פוגרום.
ערב מלחמת העולם הראשונה היו בלוצק כמה בתי ספר יהודיים, בשניים מהם לימדו עברית, רוסית, חשבון וכתיבה תמה. היה גם תלמוד תורה "מתוקן" וישיבה. בלוצק פעלה להקת דרמה של חובבים שערכה הצגות, ההכנסות נתרמו למוסדות סעד וצדקה.
בשנה הראשונה של מלחמת העולם הראשונה נתמלאה לוצק פליטים. מצבם הכלכלי של יהודי לוצק היה טוב והם טיפלו בעצמם בפליטים.
הסופר הנודע ש. אנסקי ביקר פעמיים בלוצק. בזמן אחד מביקוריו ריחפה מעל ראשיהם של היהודים גזירת גירוש, ופרנסי המקום מסרו לאנסקי ארגז ובו חפצים עתיקים מבית הכנסת: כתב יד מהמאה ה-18, כלי כסף, מפות ופרוכות רקומות זהב. אנסקי מסר את הארגז למוזיאון בפטרבורג, ויש לשער שהם מצויים שם עד היום.
לאחר מהפיכת פברואר 1917 התעורר הרחוב היהודי מבחינה ציבורית. שני יהודים צורפו לשלטון האזורי, במועצת העירייה היה ליהודים רוב. בהפגנות ההמונים ב-1 במאי 1917 צעדו יהודי העיר ובראשם נישא הדגל הכחול לבן.
ב 1921 נקבעה לוצק לשמש בירת מחוז ווהלין.
להשתתפות היהודים במוסדות העירוניים הייתה חשיבות, שכן העירייה חילקה כספים למוסדות ציבור שבעיר. בתי הספר היהודיים: בית הספר "תרבות", בית הספר היידי, התלמוד תורה והגימנסיה היהודית, קיבלו בערך שליש ממה שקיבלו בתי הספר הפולניים.
באמצע שנות השלושים עסקו יהודי לוצק ב: מנסרה, טחנות קמח, מבשלות בירה, מלבנות, בתי בד לשמן ומפעלים זעירים ליצור צמר גפן, בטון, סודה וכו'. כל בתי המלון והפנסיונים בלוצק היו בידי היהודים. גם גופי הסחר כגון: רכש תבואות ועורות, בשר, נעלים ובגדים, עץ וחומרי בניין, בתי מרקחת ופרפומריות היו בידי היהודים.
פרט לספריית "תרבות", שהייתה הגדולה ביותר, היו ספריות קטנות של תנועות הנוער.
בשנת 1936 נזכרים "הציונים הכלליים", "ויצ"ו", "ויצו הצעירה", "פועלי ציון", "התאחדות", "העובד", "החלוץ", "החלוץ הצעיר", "החלוץ בעלי מלאכה", "המזרחי", "החלוץ המזרחי", "צעירי מזרחי", "ברוריה", "השומר הדתי", "השומר הצעיר", "גורודוניה", "עקיבא", "פרייהייט", "ברית קנאים", "ציונים מדינתיים", "ברית החייל", "הצה"ר" ו"בית"ר".
משנת 1936 פעל כאן תא של אצ"ל, שאירגן הכשרה צבאית. בין פעילי "בית"ר" היה שלמה טבצ'ניק שנודע לאחר עלייתו לארץ בשם שלמה בן יוסף והיה ראשון עולי הגרדום.
בספטמבר 1939 נכנסו הסובייטים ללוצק והחיים היהודיים קיבלו אופי סובייטי, הכלכלה הולאמה, מוסדות הסעד, המפלגות ותנועות הנוער נעלמו וחלק מבתי הספר היהודיים הפכו למוסדות סובייטים שלשון ההוראה בהם הייתה יידיש.
לוצק הופצצה החל מ 22 ביוני 1941 פעמים רבות ונגרם הרס רב . האוקראינים ערכו פוגרומים, שוד ורצח.
ב 3 ביולי 1941 אספו את היהודים, שוחררו רק בעלי המקצוע. בערך 2,000 איש נלקחו לבורות ונרצחו.
בסוף יולי 1941 הוקם יודנראט. במשך החודשים נדרשו היהודים למסור לגרמנים כופר נפש בזהב, בתכשיטים ובסחורות.
ב 19 באוקטובר 1941 הוקם מחנה עבודה ולתוכו הוכנסו 500 צעירים יהודיים.
ב 11-12 בדצמבר 1941 הוקם הגטו. ליהודים ניתנה שהות קצרה לאסוף את מיטלטליהם ובדרך וליד השערים שדדו מהם השוטרים הגרמניים והאוקראינים את רכושם.
ב 18 באוגוסט 1942 הוטל מצור על הגטו. בימים 20-23 באוגוסט הובלו כ-17,500 מיהודי לוצק אל מחוץ לעיר (לאיזור גורקי פולני) ונרצחו כולם ביריות. ב 3 בספטמבר בוצעה אקציה נוספת ובה נרצחו 2,000 איש. בזמן אקציית החיסול התאבדו רבים מרופאי בית החולים עם משפחותיהם.
בדצמבר 1942 הוקף המחנה וכשניסו השוטרים הגרמניים והאוקראינים להיכנס הם נתקלו בהתנגדות. אחדים מהם נפגעו, ופניו של המפקד הגרמני הושחתו מחומצה שנשפכה עליו. השוטרים נסוגו והביאו למקום כמה משוריינים שפתחו על המחנה באש תותחים. הקרב נמשך כמה שעות, עד שהוכרעו היהודים. מלבד בודדים שניצלו, נפלו כולם בקרב או נרצחו. בכך בא הקץ על יהודי לוצק.
ערב אקציית החיסול ניסו רבים לברוח ולהסתתר בעזרת תושבים מקומיים. הבולט מבין המסייעים לבורחים היה ויטולד פומנקו, בן למשפחה פולנית אוקראינית ואוהב ישראל, דובר יידיש שהיו לו חברים יהודים רבים.
צעירים יהודיים שברחו הצטרפו מאוחר יותר ליחידות הפרטיזנים הסובייטיות.
לוצק שוחררה ב 5 בפברואר 1944, העיר הייתה שרופה והרוסה. החזית נעצרה במבואות קובל וחיל האוויר הגרמני הוסיף להפציץ את לוצק. לכן עברו רבים מ 150 הניצולים לרובנה.
עפ"י פנקס הקהילות כרך ה'
בית הכנסת הגדול בלוצק, באתר האינטרנט של בית התפוצות
ילקוט ווהלין ג' תשרי תש"ו עמ' 13
ילקוט ווהלין ד' טבת תש"ו עמ' 14, 28
ילקוט ווהלין ה' ניסן תש"ו עמ' 21 סוף, עמ' 30
ילקוט ווהלין כ' חשון תשכ"ו עמ' 22
