החינוך העברי בווהלין

מאת נורית ספקטור

 שורשיו של החינוך העברי המודרני, טמונים ב"חדר המתוקן" שנוסד ברוסיה בראשית המאה העשרים. בחדר המתוקן למדו הילדים את תלמודם בעברית (ולא ביידיש כפי שהיה נהוג עד אז), כאשר ללימודים המסורתיים של תלמוד תורה נוספים מקצועות מודרניים חדשים כמו שפת המדינה וחשבון.

התמוטטות משטר הצאר והמהפכה הקומוניסטית (1917) הביאו להתעוררות לאומית של העממים השונים בברית המועצות. בקרב האוכלוסייה היהודית קיננה תחושה, כי קרב מועד התחייה הלאומית, והפעילות הציונית קיבלה דחיפה משמעותית. על רקע זה הוחלט להקים ארגון שיביא לחינוך וליצירה של תרבות עברית בגולה. בשנת 1917 הוקמה הסתדרות "תרבות" במוסקבה, בראשותו של הלל זלטופולסקי ובתו שושנה פרסיץ. והחלה הקמת רשת חינוך עברית.

ברחבי רוסיה הוקמה רשת בתי-ספר יסודיים ותיכוניים מודרניים, אשר שפת ההוראה בהם הייתה העברית. באודיסה ובקייב הוקמו בתי-מדרש מיסודם של מוהליבר וכהנשטם אשר מטרתם הייתה להכשיר מורים ללימודים כלליים בשפה העברית, בעיקר עבור בית-הספר העממי. בתי-הספר היו בעלי זיקה ארגונית וכספית להסתדרות תרבות במוסקבה.

בעיירות הקטנות ובערי השדה, הושפעו העסקנים הציוניים המקומיים מן הפעילות שנעשתה בערים הגדולות וניסו להתארגן ולהקים בתי-ספר עבריים באזורים שכיום הם מדינות חדשות כמו אוקראינה, ליטא, לטביה. שאיפתם זו זכתה לעידוד ולתמיכה מעשיים מצד השלטונות, אשר ראו במערכת חינוך עברית דרך לסלק את השפעות התרבות הרוסית מן האוכלוסייה.

כך החלו לקום גם ברחבי ווהלין, בתי-ספר עממיים עבריים וגני ילדים עבריים בתמיכתם של השלטונות.

ווהלין המערבית הועברה מיד ליד בשנים 1917-1920, עד שלבסוף נכבשה על ידי הפולנים. הכיבוש הביא עמו התייצבות פוליטית ונתן דחיפה לתנועה החינוכית-עברית באזור. ניתן לראות מעבר ממוסדות בודדים, שהיו פרי יוזמתם של עסקנים מקומיים, לתנועה גדולה ומאורגנת בעלת מרכז ממוסד ומאורגן.

בשנת 1922 התכנסו בווארשה, נציגי תרבות מכל גלילות פולין, הקימו גוף מרכזי ארצי של תרבות בפולין. בפלך ווהלין ישב הוועד הגלילי בעיר רובנו והוא היה כפוף למרכז בווארשה. כאשר הוקם המרכז בווארשה, היו כבר קיימים מוסדות חינוך עבריים רבים ברחבי ווהלין. היוזמה להקמתם באה מן הפעילים המקומיים ובתמיכת האוכלוסייה המקומית, לא באופן יזום מלמעלה.

כלומר, צמיחת בתי-הספר היא ביטוי מוסדי לאווירה התרבותית ולמגמות הרוחניות שהיו קיימות באוכלוסיה. למעשה גם לאחר הקמת המרכז בווארשה הוקמו מוסדות חינוך עבריים רק במקומות ישוב בהם עלתה דרישה לכך. קבוצת הורים מעוניינים ופעילים ציוניים מקומיים היו עורכים אסיפות הסברה ואוספים כספים כדי לשכור או לבנות חדרי לימוד. המרכז בווארשה היה שולח מורים וההורים היו שולחים את ילדיהם לבית הספר החדש. רוב בתי-הספר צמחו בצורה זו ועם הזמן התפתחו למוסדות רציניים.

ההורים דאגו לאחזקתו השוטפת של בית הספר ושילמו את משכורות המורים. שכר הלימוד שולם בהתאם ליכולת ההורים. היו ילדים שלמדו חינם, בעוד שאחרים שילמו סכומי עתק . שכר הלימוד נקבע על ידי ועד ההורים של בית הספר ושולם ברצון על ידי ההורים.

לצידם של מוסדות החינוך הציוניים התקיימו בתי-ספר פולנים ממשלתיים. בבתי-ספר אלו למדו בצד הלימודים הכלליים גם לימודי דת. היהודים למדו יהדות במקום שיעורי הדת הקתולית. הגימנסיות הפולניות העניקו תעודה ממשלתית אשר אפשרה לנער היהודי להמשיך וללמוד מקצוע במוסדות ההשכלה הגבוהה, בעוד שהגימנסיות העבריות של "תרבות" לא קיבלו הכרה כזו ובוגריהן נאלצו להשלים שנתיים לימודים כלליים במוסדות פולניים על מנת להתקבל ללימודי המשך.

הלימודים בבתי-הספר הפולנים היו חינם והיהודים לא שילמו שכר לימוד.

לנוכח עובדות אלו ניתן היה לצפות, כי רוב היהודים ישלחו את ילדיהם לבתי-ספר פולנים ומערכת החינוך היהודית תהיה מערת מצומצמת ובעלת השפעה על חוגים קטנים. אולם לא כך היו פני הדברים. מערכת החינוך העברית הלכה וגדלה משנה לשנה. היא התפשטה למקומות חדשים והכתה שורשים עמוקים יותר בערים הגדולות.

ההיסטוריונים מעריכים, כי בפולין כולה למדו כ 35% מהתלמידים היהודים ברשת החינוך הציונית ("תרבות" "יבנה") בווהלין למדו ברשתות הציוניות

כ 66% מהילדים היהודים.

האחוזים הגבוהים מצביעים על הצלחתה של רשת החינוך העברית בווהלין ועל האהדה הרחבה לרעיון הציוני.

מוסדות החינוך מיסודה של "תרבות" בפולין הוקמו במתכונת זהה למוסדות החינוך הציוניים בארץ ישראל. עובדה זו עולה בבירור מראיונות עם ילידי ווהלין. המדיניות החינוכית ותכנית הלימודים של בתי הספר בארץ הועברו והועתקו ע"י בתי-הספר העבריים של "תרבות". מדי שנה התקיימה השתלמות למנהלי בתי הספר במסגרתה למדו את החידושים האחרונים של מערכת החינוך בארץ.

מקצועות הלימוד (לצד מקצועות לימוד פולנים) כללו, טבע וגיאוגרפיה של ארץ-ישראל ולעיתים אף חקלאות מעשית. כמו כן, למדו היסטוריה של עם ישראל, וספרות עברית חדשה (ביאליק למשל). תנ"ך ותושב"ע למדו עם פרשנות לאומית חילונית ולא על פי המסורת.

ספרי הלימוד ואביזרי ההוראה הגיעו מארץ-ישראל. המחלקה לתפוצות בסוכנות הייתה בקשר קבוע עם מרכז "תרבות" בוורשה, ומהמרכז בווארשה הופצו ספרי הלימוד ואביזרי ההוראה ברחבי ווהלין. הם שלחו בדרך זו עיתונות כללית ועיתונות פדגוגית (הד החינוך) באורח קבוע. זאב צור-נמל, שהיה ממחדשי  בית הספר העברי "תרבות" בקוסטופול ושימש כמנהל בפועל של בית הספר, מספר, כי מארץ ישראל נשלחו תווים ומילים של שירים חדשים שזה עתה חוברו. המורים היו לומדים את השירים החדשים ומלמדים אותם בכיתותיהם. כך קרה שבארץ-ישראל וברחבי ווהלין שרו אותם שירים בעת ובעונה אחת.

דרך נוספת ל"יבוא" ההווי החלוצי, היו השליחים השונים שהגיעו מארץ ישראל. שליחי תנועות הנוער שנשלחו כדי לעשות נפשות לתנועותיהם, או לגייס נוער להכשרות חלוציות. הם הביאו עמם את ריקודי העם הישראליים, את הווי תנועות הנוער ואת המתח האידיאולוגי בין הזרמים השונים בציונות. (אם כי באינטנסיביות פחותה מזו שהייתה בארץ-ישראל).

הארגונים השונים של ההסתדרות הציונית (קק"ל, קרן היסוד) שלחו שליחים לאסוף כספים, וגם הם מלאו תפקיד בהעברת התרבות מארץ-ישראל לווהלין. למשל, משה סטבסקי (איש קק"ל וקרן היסוד) אשר נאם בקוסטופול בפני התלמידים, ההורים והמורים על ההתיישבות החדשה בארץ-ישראל ולימד אותם את השיר "אל יבנה הגליל" שהושר בארץ.

הקשר בין ארץ ישראל לווהלין התקיים אפוא, באמצעות אפיקים שונים ומגוונים.

מי שהיו תלמידים באותה תקופה סיפרו, כי מהארץ נשלחו סרטונים (סרטוני פנס קסם) "חינוכיים", על מקווה ישראל, על העבודה העברית ועל הפועל העברי. היו גם סרטונים שסיפרו על החיים בקיבוץ. לעיתים אף הגיעו לרובנה סרטי קולנוע מהארץ, למרות שסרטי קולנוע, בכלל, היו דבר נדיר באותם ימים. סרט כזה הגיע לאחר העדלאידע הראשונה שנערכה בת"א בשנת 1929.

הכיתות בבתי הספר היו מקושטות בתמונות שהגיעו מארץ-ישראל. תמונות של צמחייה ונוף, תמונות של מוסדות חשובים (האוניברסיטה העברית) וכן תמונות של מנהיגים ואנשי רוח (ויצמן, ביאליק) . זאב צור-נמל, מספר, כי מהסוכנות שלחו דגמים של קיבוצים בארץ-ישראל, כמו מרחביה, או עין-חרוד. התלמידים בשיתוף עם המורים היו מרכיבים את הדגם ומציגים אותו בפינת הכיתה אשר נקראה "פינת ארץ-ישראל".

כל אביזרי ההוראה, הסרטונים, הדגמים והתמונות נשלחו מארץ-ישראל ע"י המחלקה לתפוצות בסוכנות למרכז בווארשה ומשם לבתי הספר ברחבי ווהלין.

בכל בית ספר היה נהוג שעור זימרה אותו ייחדו ללימוד שירים ישראליים ועבריים חדשים. ברוב בתי הספר התקיימה מקהלה אשר הופיעה בפני ההורים והתלמידים בחגיגות בית הספר, או באירועים בעיירה. בעת ביקורו של ביאליק ברובנה, נערכה קבלת פנים לכבודו. בית-הספר ערך את התכנית והמקהלה הופיעה במחרוזת שירים פרי עטו של ביאליק.

לצד המקהלה התקיים בבית הספר העברי חוג דרמטי. חבריו היו מופיעים בהצגות לפני תלמידי בית הספר בחגים, בימי זיכרון או באירועים חשובים אחרים. פעמים רבות הייתה הפעילות הדרמטית חורגת מהחוג, והיו מביימים הצגות במסגרת הכיתה. הטקסטים להצגות נלקחו מספרו של יצחק כצנלסון, אשר קיבץ כמאה וחמישים הצגות לבתי הספר, בספרו. ההצגות עסקו ברובן בנושאים תנ"כיים והיסטוריים.

ידיעות על המתרחש בארץ-ישראל הועברו על ידי המורים לתלמידיהם בזמן הלימודים. בבתי- הספר התקיימו שיחות קבועות על ארץ-ישראל, על המתרחש בה. השיחות נוהלו על ידי המורה לספרות או המורה לדברי ימי ישראל. בשיחות הללו סיפרו המורים לתלמידיהם על התיישבויות חדשות, על פעולתן השוטפת של המוסדות הציוניים ועל המצב הפוליטי בארץ-ישראל.

כיצד חגגו את חגי ישראל?

היו חגים שנחוגו לפי המסורת הדתית בחיק המשפחה וחגים בעלי אופי לאומי – חילוני אשר נחוגו במסגרת בית-הספר או תנועת הנוער.

לקבוצה הראשונה שייכים ראש השנה, יום כיפור, סוכות ופסח, אשר נחוגו בחיק המשפחה ובבית הכנסת ונשאו אופי דתי מסורתי. בחגים אלו נהגו לסעוד עם המשפחה ולהתפלל בבית הכנסת.

לקבוצה השנייה משתייכים שאר החגים ובעיקר  ל"ג בעומר , חנוכה וט"ו בשבט.

חנוכה נחוג במסגרת בית-הספר, ביחד עם ההורים. התלמידים היו מדליקים נרות, ומופיעים בפני ההורים. מקהלת בית-הספר הייתה שרה משירי חנוכה (אותם שירים ששרו הילדים בארץ-ישראל) והתלמידים היו מעלים הצגה על החשמונאים.

בט"ו בשבט נהגו בבית הספר ובגנים להביא מפירות ארץ-ישראל לפני התלמידים. לשוחח על פרי ההדר, על התפוח ועל התאנה ולטעום מהם. את הפירות קיבלו מהקרן הקיימת ובתמורה, אספו הילדים כספים למענה. היות והפירות היו נדירים, הייתה חלוקה וטעימת הפירות מלווה בסיפורים והיה טקס של ממש.

פורים היה חג שמח. חג בו נערכו משתאות, שרו משירי ארץ-ישראל ורקדו מריקודיה לצד ריקודים אחרים, סלוניים. הילדים התחפשו לדמויות מתוך המגילה, וערכו נשף תחפושות, העלו הצגות על אחשורוש, ושלחו זה לזה משלוח מנות.

מר צור-נמל מספר, כי לאחר שקיבלו מארץ ישראל את התמונות על העדלאידע הראשונה בת"א (1929) , ניסו לחקות אותה בעיירה. ברובנה הייתה תזמורת יהודית שניגנה במסיבות פורים מוסיקה סלונית פופולארית. נראה איפוא, כי בעיר הגדולה שם ניכרו יותר השפעות תרבותיות אירופאיות היה סגנון השמחה מושפע בהתאם.

ל"ג בעומר היה חג של יציאה אל הטבע. בני הנוער נהגו לצאת ליער הסמוך לעיר ולערוך פיקניק בחיק הטבע. ביער היו עורכים תחרויות ספורט ושרים משירי ארץ-ישראל.

צור-נמל מספר, כי המורים נהגו לספר בפיקניק על האקלים ועל הפרי והצומח בארץ-ישראל.

ברובנה היה הפיקניק מאורגן על ידי תנועות הנוער . היציאה ליער הייתה חגיגה בפני עצמה, שיירה של מאות ילדים על אופניים לבושים בתלבושת התנועה אליה השתייכו.

זה היה מפגן נוכחות מרשים של תנועות הנוער. בחגים השתתפו גם מורי ומנהלי בית-הספר.

בשבועות היו תלמידי הכיתות הנמוכות והגן מופיעים כשהם נושאים סלי ביכורים בתהלוכה ושרים שירי שבועות (כמו סלינו על כתפינו). היו אוספים כסף בשביל הקרן הקיימת כדי שתקנה אדמות בארץ-ישראל.

במרכז החגיגות עמדה הזיקה לאדמת ארץ-ישראל ותנובתה – איסוף כספים למען הקרן הקיימת. לימוד על פירות הארץ, על אקלימה ושירת שיר החלוצים. נעדרת כאן הזיקה המסורתית לארץ-ישראל כאדמת קודש, דבר זה בולט דווקא בחג השבועות. חג זה הוא חג מתן התורה, אך בבית-הספר העדיפו להבליט את האלמנט החקלאי שבו, בדומה לקיבוצים ולהתיישבות החקלאית בארץ-ישראל. ביטוי להזדהות תרבותית-ערכית עם היושבים בארץ-ישראל.

בבתי הכנסת נהגו גם לציין אירועים חשובים שקרו בתולדות הציונות. היו מציינים כל שנה את יום הצהרת בלפור, את יום פטירתו של הרצל וכו'. למאורעות בארץ-ישראל היה תמיד הד בווהלין. בעת קניית החולה, ערכו הילדים מגבית בעיר או בעיירה, כדי לסייע בקניית האדמות. כשנודע על מאורעות הדמים בארץ-ישראל בשנים 1929, 1936, שרר אבל בישובי ווהלין. המבוגרים התכנסו בבתי הכנסת ואמרו קינות, והנוער ערך בבית-הספר ובתנועה כינוסי מחאה.

הקשרים עם האוכלוסייה היהודית בעיר

במסיבות ובאירועים שנערכו בבית הספר השתפו גם ילדים שלמדו בבתי ספר יהודים-פולנים. היה גם מפגש בין הקבוצות השונות בתחרויות ספורט. מפגשים אלו השפיעו על התלמידים מבתי הספר הפולניים והם למדו את השירים העבריים והריקודים הישראליים. חלק מהם אף הצטרף לתנועות הנוער, יצא להכשרות ועלה לארץ ישראל.

הוריהם של רבים מתלמידי בתי הספר הפולנים לא היו מרוצים מלימודי העברית במסגרת בית הספר ושלחו את ילדיהם לשיעורים פרטיים אחרי שעות הלימודים. בלוצק היו אנשים כאביו של דוד פרי-טל אשר התפרנסו בכבוד ממתן שיעורים פרטיים בלבד. ברובנה הפכו רבים מתלמידי הגימנסיה "תרבות" למורים לעברית בעצמם, ולימדו בשיעורים פרטיים תלמידים מבתי הספר הפולנים. דברים אלה מעידים על פריחתה של העברית המדוברת בכל שכבות הציבור, ולא רק בקרב החוגים המקורבים לבתי-הספר העבריים.

זאב צור-נמל מספר, כי מורי בית הספר בקוסטופול נהגו להופיע בבית הכנסת שבעיירה, בין מנחה ומעריב, ולספר לקהל הרחב על ארץ-ישראל. היות ובית הספר קיבל מהארץ עיתונות, תמונות וידיעות דרך מרכז "תרבות" בווארשה, היו מורי בית הספר מקור אינפורמציה עיקרי לנעשה בארץ-ישראל. העובדה שהעברת האינפורמציה נעשתה במסגרת ממוסדת ובמקום מרכזי כמו בית כנסת, מעידה על הזיקה החזקה של כלל האוכלוסייה בעיירה למפעל הציוני.

תלמידי בית הספר בקוסטופול נהגו להופיע פעמיים בשנה בפני כל העיירה בהצגות בעברית, באולם התיאטרון המקומי. בגימנסיה ברובנה היה ניסיון לייסד תיאטרון חובבים עברי שיציג בפני הקהל המבוגר של העיר. התיאטרון הציג תקופה מסוימת, אבל לא הצליח להתחרות בתיאטראות ביידיש, בשל העדר טקסטים בעברית המתאימים לקהל מבוגר. הניסיונות הללו מעידים על שאיפתו של בית הספר לחרוג בפעילותו מעבר לכתליו, ולערב את כלל האוכלוסייה.

השפעת בית הספר על סביבתו

הקשר עם תנועות הנוער:

תנועות הנוער היוו  מסגרת חינוכית משלימה ולא תחרותית לזו של בית הספר העברי ועל כך מעידים הקשרים הדיפוזיים ביניהם. תנועות הנוער היו מקיימות פעילות לגיוס חניכים בבית הספר. רוב תלמידי בית הספר היו חברים בתנועת נוער כלשהי, ועל פי רוב הפעילים המרכזיים בה. מערכת החינוך של "תרבות" הייתה מאגר כוח האדם העיקרי של תנועות הנוער החלוציות, על מנת למנוע קונפליקטים בן התנועות השונות, היה בית הספר ממנה מורה שיסדיר את היחסים בין התנועות ואת פעילותן. צור-נמל מספר, כי תנועה שרצתה לפעול ביום לימודים, חייבת הייתה לקבל את רשותו לכך.  פעולות רבות נערכו בשיתוף פעולה בין מורי בית הספר ותנועות הנוער כמו פיקניק ל"ג בעומר, או ההתרמות בט"ו בשבט בהן נתלוו לתלמידי הכיתות הנמוכות בבית הספר, חברי תנועות הנוער הבוגרים.

בית הספר היה מכניזם מתווך בין זרמים אידיאולוגים שונים. המורים הקפידו לתת לכל תנועות הנוער פתחון פה באורח שווה, וכתוצאה מכך ישבו בכתה אחת זה לצד זה חברי תנועות נוער שונות. מכניזם זה הפחית את המתח האידיאולוגי בין התנועות השונות, והפך אותם למחנה מלוכד הפועל למען הרעיון הציוני. צור-נמל, אשר היה ידוע כרוויזיוניסט בדעותיו, נתבקש ע"י סניף השומר הצעיר בקוסטופול לביים מסכתות על הנביאים שהתנועה רצתה להציג, ונענה. הייתה הפריה תרבותית הדדית בין בית הספר והתנועה, ולגיטימציה לדיפרנציאציה פוליטית.

 

הקשרים עם הורי התלמידים

הורי התלמידים מימנו את פעילותו השוטפת של בית הספר העברי הן על ידי תשלום שכר לימוד גבוה והן על ידי תרומות לרכישת ציוד, לעריכת מסיבות ואירועים אחרים. החגיגות בבית הספר נעשו בשיתוף עם ההורים. בפורים ובחנוכה ערכו מסיבות בהן ההורים הכינו את הכיבוד והתלמידים הופיעו לפניהם בשירים ובהצגות בעברית על נושא החג.

צור-נמל מספר, כי כאשר הגיעו לבית הספר סרטונים המתארים את עין חרוד ותל יוסף, שעלו אז להתיישבות של קבע, באו הורים לבית הספר לחזות בפלא. ההורים היו באים לבית הספר להאזין לשליחים או למבקרים שהגיעו מארץ ישראל אשר באו לנאום בפני התלמידים.

במקרים רבים אירחו ההורים את השליחים בביתם וארגנו אסיפות בהם סיפרו אורחיהם על ארץ-ישראל.

רשת החינוך מיסודה של "תרבות" הייתה מכשיר ל"יבוא תרבותי". מהמחלקה לתפוצות של הסוכנות דרך מרכז "תרבות" בווארשה ועד למוסדות החינוך השונים היה מעבר מלא של ערכים, מיתוסים, והווי של ארץ-ישראל החלוצית. תלמיד בית ספר בווהלין גדל בעצם בארץ-ישראל. הוא הכיר את שמות הרחובות של תל אביב, את נקודות ההתיישבות, את האקלים ואת הצומח. הילד עסק מהבוקר ועד הערב בארץ-ישראל. בבוקר בבית הספר ובערב בתנועת הנוער.

החגים נחוגו בדרך כלל בבית הספר ובתנועה, כשהאלמנט המרכזי הוא – אהבת ארץ-ישראל ועבודת האדמה לפי התפיסה הציונית.

ההעברה הממוסדת של תכנים הפכה את בתי הספר בווהלין לסניפים של מוסדות החינוך בארץ-ישראל . האחוז הגבוה של התלמידים ברשת "תרבות" אומר, כי רוב הילדים היהודיים בווהלין למד ברשת בתי ספר ארץ-ישראל, למרות שהתגורר רחוק מהארץ. המרכז התרבותי של יהודי ווהלין היה בארץ ישראל, בעוד שחייהם התנהלו במציאות אחרת, תחת שלטון פולני. נעדרת כאן חפיפה בין המערכת הפוליטית-חברתית ובין המערכת התרבותית.

מצב זה מזכיר את חזונו של אחד-העם אשר דיבר על ארץ-ישראל כעל מרכז תרבותי ועל מזרח אירופה כעל השוליים התרבותיים של העם היהודי. במרכז בארץ-ישראל תוצר התרבות העברית החדשה, הנורמות, הערכים והסמלים של אומה המתחדשת בארצה. יצירה זו מועברת לפריפריה התרבותית על יד רשת החינוך הפורמאלית, והלא פורמאלית (תנועות הנוער), והופכת את הפריפריה למאגר אנושי של המרכז. אין מדובר אפוא, בהזדהות או זיקה מסוימת, אלא בהפנמה של תרבות אחרת, בראיית עצמך כשייך לחברה הנמצאת מעבר לים.

ביבליוגרפיה

• ספר לוצק, ת"א תשכ"א.
• ספר קוסטופול, עורך אריה לרנר, ת"א תשכ"ז.
• ספר רובנה, עורך אריה אבטיחי, ת"א תשי"ו.
• ספקטור שמואל – שואת יהודי ווהלין, עבודת דוקטורט, אוניברסיטה העברית י-ם, תשמ"ב, פרק המבוא.
• רוזנהק שמואל – מערכת החינוך היהודית בפולין בתוך הקובץ בית-ישראל בפולין בעריכת ישראל היילפרין, י-ם תשי"ד, כרך ב' ע"ע 142-155.
• רוזנהק שמואל – החינוך בווהלין של פולין, בתוך ספר יזכור של קהילת סארני, ת"א תשכ"א.
• רוזנהק שמואל – התנועה העברית ו"תרבות" בתוך אנציקלופדיה של גלויות וורשה כרך א' ת"א. ע"ע 329-340.
• Worsley Peter et al (ed) – Modern Sociology, Pengin Middlesen, England, 1978 pp 67-69

ראיונות:

• זאב צור-נמל (בורנשטיין) – ממחדשי בית הספר העברי בקוסטופול
• שמואל ספקטור- יליד קוסטופול היה תלמיד בית הספר העממי של "תרבות", אביו, משה ספקטור עמד בראש קבוצת הורים ופעילים שפעלו להקמת בית הספר בשנת 1927.
• ברוך גל-און – יליד רובנה, אביו היה מנהל הגימנסיה הריאלית הרוסית ואמו מורה באותו בית ספר. סיים את בית הספר "תרבות" ברובנה.
• אברהם קלוין – היסטוריון, יליד רובנה, למד בגן ילדים עברי ובבית ספר עממי  של "תרבות".
• דוד פרי-טל – יליד לוצק, למד בצעירותו ב"חדר" אביו היה מורה לעברית.