Lodomeria
לודמיר נוסדה בסוף המאה ה 10. בשנת 1054 הפכה לודמיר להיות בירת נסיכות ווהלין ואחר כך נסיכות ווהלין-האליץ', שהשתרעה בימי גדולתה משני עברי הנהר בוג, והגיעה בצפון עד מעבר לבריסק ובדרום כללה חלק ניכר של רוסיה האדומה.
באמצע המאה ה 13 נהרסה לודמיר כמה פעמים בימי הטטרים, אך בכל פעם נבנתה מחדש.
לאחר "האוניה של לובלין", בשנת 1569 צורפה לודמיר לממלכת פולין ובה נקבע מקום מושב הסטרוסטה (מושל הנפה) בווייבודיות ווהלין.
הידיעה הראשונה על יהודים בלודמיר היא משנת 1171, זהו האזכור הקדום ביותר בכל ווהלין.
ב 1 ביולי 1388 נתן הנסיך הליטאי הגדול ויטובט, כתב זכויות ליהודי הנסיכות. הכתב ניתן לבקשת נציגים יהודיים מן הנסיכות וביניהם גם מלודמיר. דבר המעיד על חשיבות היישוב היהודי שם.
בשנות השמונים של המאה ה 16 הוקמו ועדי הארצות ונבחר ועד ארבע ארצות. לודמיר הייתה אחת משתי הקהילות הראשיות בווהלין (השניה הייתה לוצק) ורבניה ופרנסיה הם שייצגו את חבל ווהלין בוועד ארבע ארצות .
במאות ה 17 וה 18 עסקו יהודי לודמיר במסחר ובמלאכה ובחכירת מיסי המלך והאצילים עד גזירות ת"ח ות"ט.
העיר לודמיר נפגעה קשות מחיילי חמלניצקי ובשנת 1661 נרשמו בה רק 17 יהודים. היישוב היהודי השתקם מהר ושב למלא את תפקידו כמייצגם של יהודי ווהלין בוועד ארבע ארצות. בהתוועדות המחוז שנערכה בהורוכוב בראשית שנת 1700 קיבל על עצמו קהל לודמיר לשלם את כל מס הגולגולת, בסך 100 זהובים, שהוטל על יהודי אוסטילה. כנראה שיהודי לודמיר נטלו על עצמם גם לסייע לבניית בית הכנסת שם.
לאחר חלוקת פולין בשלישית ב 1799, צורפה לודמיר לקיסרות הרוסית ונשארה עיר נפה. עם התייצבות המצב המדיני חלה השתפרות גם במצב הכלכלי של היהודים והם היו שני שליש מתושבי לודמיר ושלטו במסחר ובמלאכה.
ללודמיר יצא מוניטין הודות ל"בתולה מלודמיר", חנה רחל ורברמכר, שנולדה בשנת 1815. חנה רחל הייתה בת יחידה להוריה האמידים ונולדה לאחר שאמה הייתה עקרה זמן רב. היא קיבלה חינוך בדומה לזה שניתן לנערים – למדה תורה, הקפידה על קיום המצוות והתפללה מידי יום. לימים נודעה כבעלת מופת, כמגידת דברי תורה וכדרשנית. חסידים החלו לעלות אליה לרגל. בכספי ירושת אביה בנתה בית כנסת ובו חדר מיוחד עבורה.
אגדות רבות נרקמו סביבה, בעיקר על נישואיה ועל עלייתה לארץ ישראל.
במחצית השנייה של המאה ה 19 הגיע מספר היהודים בלודמיר ל-4,000 והם היו כשני שליש מתושבי העיר.
בעיירה היו בית כנסת גדול ו-6 בתי תפילה.
ב 5 במאי 1900 כילתה שריפה גדולה חלק ניכר מבתי העיר ובתוכם 6 בתי תפילה.
כמו כן נשרפו 68 ספרי תורה. לעזרת הנשרפים הוקם ועד ונאספו תרומות, בין התורמים היה גם הברון רוטשילד, ששלח 6,000 פרנק.
החל מראשית שנות העשרים פעלו בלודמיר מוסדות החינוך האלה: בית ספר עממי וגן ילדים עבריים מסונפים לרשת "תרבות". בשנת 1934 למדו בבית הספר העברי כ 500 תלמידים. בלודמיר היו גם תלמוד תורה וישיבה ובה למדו 138 תלמידים. מלבד זאת הייתה בה גימנסיה יהודית פרטית שלשון ההוראה בה הייתה פולנית ולמדו בה גם עברית ותנ"ך. ביוני 1936 נפתח בית ספר חקלאי תיכוני עברי דו שנתי של "תרבות" ונתקבלו אליו 60 תלמידים.
בשנת 1918 הוקמה ספרייה עברית ונקראה "בני נעורים". לאחר זמן מה הוסב שמה ל"ספרייה ע"ש שלום עליכם", והיא הפכה להיות מרכז חיי התרבות. לידה נערכו נשפים, מסיבות וערבי דיון.
ב 23 בספטמבר 1941 יום לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הופצצה לודמיר ויהודים רבים נהרגו. החלו חטיפות של יהודים לעבודות כפייה. ב 7 ביולי הוקם יודנראט בראשות הרב מורגנשטרן, והוקמה משטרת סדר יהודית.
מעשי החטיפה והרצח נמשכו, נרצחו למעלה מ 2,000 יהודים.
ב 13 באפריל 1942 רוכזו כל יהודי לודמיר הנותרים בגטו ואליו הובאו גם יהודים מן העיירות אוסטילה, איוואניץ' ופוריצק. אחרי חג השבועות (מאי 1942) חולק הגטו לשניים: "המועילים" – בעלי המקצוע, כ 14,000 נפש, ו"הבלתי מועילים" – חסרי המקצוע כ 4,000 נפש. הצפיפות הייתה גדולה מאוד. מנת הלחם הייתה 140 גרם.
ב 1 בספטמבר 1942 נסגר הגטו והוחל בהוצאת היהודים לבורות וברציחתם . ראשונים היו 4,000 יהודי הגטו ה"בלתי מועילים", אחריהם נלקחו ה"מועילים" – 14,000 נפש לכפר פיאטידן ושם נרצחו עד ה 15 בספטמבר. חלק קטן מבעלי המקצוע הושאר בחיים ויחד עם אלה שיצאו מהמחבואים הוכנסו לגטו חדש – כ 4,000 איש.
בלודמיר היו כמה ניסיונות של התארגנות למרד.
קבוצות שונות של צעירים מקומיים רכשו נשק, ניסו להצטרף לפרטיזנים אך ללא הצלחה.
בראשית 1944 חלק מן היהודים נתקבלו לדיוויזיה ה 27 של הארמיה קראיובה, כבעלי מקצוע ועבדו בהתקנת בגדים, נעליים, אוכפים וכו'. יהודים מעטים נתקבלו ליחידות לוחמות . רופאים יהודיים ואחיות יהודיות פעלו בשירות הרפואי של יחידות הדיוויזיה.
לודמיר שוחררה ב 20 ביולי 1944. נאספו בה בערך 140 ניצולים.
עפ"י פנקס הקהילות כרך ה'.
תרגום לעברית של מאמרים ביידיש בספר היזכור. תרגמה: אסתר ויינשלבוים
ילקוט ווהלין ג' תש"ו עמ' 2
ילקוט ווהלין ד' טבת תש"ו עמ' 8
ילקוט ווהלין ו' אב תש"ו עמ' 11
ילקוט ווהלין טז' – יז' חשון תשי"ג עמ' 25
