העיירה ברזדוב (בפי היהודים בערעזדייב) שכנה בשטח הרוסי סובייטי במרחק 10 ק"מ מקו הגבול הרוסי-פולני.
במשך דורות ינקה ברזדוב מבחינה תרבותית וחברתית מהערים הסמוכות לה קוריץ ואוסטראה, אולם אחר חלוקת חבל ווהלין בשנת 1920 בין הרוסים והפולנים, נותקה כליל מהחיים היהודיים התוססים שבחלקה הפולני של ווהלין.
בנייני היהודים בעיירה – כשלוש מאות בערך, היו מפוזרים ללא תכנית וסדר ומוקפים חגורה של חצרות איכרים שבקצוות העיירה.
ככר השוק הרחבה הייתה מרופשה ומכוסה זבל ואשפה כל ימות השנה ובה עמדו כ-20-30 חנויות של יהודים. רוב החנוונים היו עומדים על פתח חנויותיהם ומצפים לאיכר שיבוא להחליף את תוצרתו או לקנות דבר מה, ורק סוחרים יחידים, שפדיונם ופרנסתם על יהודי המקום, היו מנהלים מסחר של ממש, מוכרים ומביאים סחורות וכו'.
במרכז היהודי, בדרך העולה לבית המטבחיים, עמד בית כנסת, מלבד קלויזים של חסידים.
בדרך כלל הייתה העיירה דלה ולא ניכרו בה סימני התפתחות. רבים מיהודי המקום היו יוצאים להרוויח ביערות שמסביב לעיירה או שעסקו באיסוף פסולת לתעשיית נייר עבור בית החרושת לנייר שבסלבוטה, ורק לשבתות היו חוזרים לבתיהם.
יהודי ברזדוב היו רובם ככולם חסידים. ואם שלום יחסי היה ליהודי ברזדוב תחת עול מלכותו של הצאר הרוסי, הרי אחרי נפילת הצאר בשנת 1917 באו ימים של חוסר בטחון בחיים. בשנת 1919 נערכו בעיירה פרעות ביהודים ע"י מחנות הלוחמים (רוסים ואוקראינים). החנויות הדלות של היהודים ומשכנותיהם נשדדו ובעליהם הוכו.
החרדה לחיים הייתה גדולה וחוסר יציבות שרר בעיירה גם כשהבולשביקים קבעו בה את שלטונם, עד שנתבסס והחיים נכנסו למסלול חדש. וכך מתוארת העיירה בתקופה ההיא בספר "כיצד נחשלה הפלדה" עמוד 151 :
"עצב ושממון עולה מן הבניין הנושן – בית הכנסת – שאינו יכול להתאונן על העדר מתפללים, ועם זה אין הדברים כשהיו בימים עברו".
בעיירה נקבע מרכז לנפה ובה הוקמו מוסדות לאזור השלטון הקומוניסטי באוקראינה. הנוער ברובו, הצטרף ל"קומסומול" וחלק ממנו יצא למקומות אחרים לכהונות ותפקידים.
ואכן נשתנתה העיירה ונשתנו פני החיים של יהודיה.
על גורלה של ברזדוב בכיבוש הנאצי-גרמני , שבו הושמדו קהילות ישראל בווהלין, טרם הגיעו ידיעות , מלבד זו שיהודיה הושמדו.
עפ"י ילקוט ווהלין י' עמ' 24-25