Włdomierzec
בשנת 1097 הוכרה ולאדימירץ כמבצר אחד מכמה מבצרים ששימשו בתקופת הסכסוכים בין נסיכי רוסיה הקייבית. בתקופת השלטון הפולני הייתה רכוש האצילים לבית צ'טוורטינסקי, אחר כך הייתה שייכת למשפחת קראסיצקי.
יהודים ישבו בה כבר במאה ה 17, ובהתוועדות ועד מחוז ווהלין, שנערכה ב-20 בינואר 1700, מופיעה ולאדימירץ יחד עם הכפר סארני כשהיא כפופה לקהילת האם אוסטראה, והוטל עליה מס של 200 זהובים.
בשנת 1765 היו בה 33 בתים יהודיים וקהילה של 150 נפש. למעלה מ 50 יהודים נוספים ישבו בכפרי הסביבה.
עיקר התעסוקה הייתה מסחר זעיר ומלאכה. הבתים היו בנויים עץ, הרחובות לא היו סלולים, ובימי הגשמים משנתהוו שלוליות ברחובות, השתמשו במדרכות עץ.
מצב התברואה היה ירוד. במחלות טיפלו חובשים.
מורים פרטיים לימדו לימודי-חול, כולל עברית, כהשלמה לחינוך שניתן בחדרים.
ערב מלחמת העולם הראשונה נוסדה בוולאדימירץ ישיבה, אך היא לא האריכה ימים ונסגרה.
במשך המאה ה 19 כיהנו ברבנות בוולאדימירץ בני משפחת שליטא.
לאחר מהפכת פברואר 1917 נבחרה מועצה מקומית ובה הייתה ליהודים נציגות נכבדה. מלבד זאת הוקמה מיליציה אזרחית ומפקדה היה יהודי. לאחר שהתפרקה המיליציה הוקמה הגנה עצמית יהודית ובה 50 צעירים מזוינים בחרבות ובאקדחים. חבריה ענדו על שרוולם סרט ועליו האותיות וו.פ.מ. ("וולאדימיעצער פרייוויליגע מיליץ" – מיליציית המתנדבים של ולאדימירץ).
בימי השלטון הפולני לא באה רווחה לעיירה, נוספו כמה מפעלים קטנים: להפקת שמן, לטחינת גרעינים וגריסים, ומלבנה, אך רוב היהודים המשיכו לעסוק במסחר זעיר ובמלאכה.
בשנת 1921 נפתח בוולאדימירץ בית ספר עברי, אך נסגר כעבור שישה חודשים בפקודת השלטונות. ילדי ישראל בוולאדימירץ למדו בבתי ספר ממלכתיים פולניים: עברית ויהדות למדו מפי מורים פרטיים. בזמן הכיבוש הסובייטי, בסוף שנת 1939, נפתח בית ספר סובייטי ששפת ההוראה בו הייתה יידיש ובו למדו 210 תלמידים.
בראשית שנות העשרים נוסד סניף וקיבוץ הכשרה של "החלוץ" , חבריו עסקו בחטיבת עצים ובעבודות פשוטות מזדמנות אחרות, ונסגרו כעבור זמן מה. בשנת 1926 התחדש סניף "החלוץ" והוקמו קנים של "השומר הצעיר", ו"בית"ר".
ב 26 ביוני 1941 נערך בוולאדימירץ גיוס, כ-500 צעירים יהודים ולא יהודים נשלחו לסארני ושם הורכב מהם גדוד, אך בעת הנסיגה מזרחה נפלו כל אנשי הגדוד בידי הגרמנים שעשו מיד סלקציה, ורצחו את כל היהודים.
ב 29 ביוני 1941 פינו הממשל והצבא הסובייטים את העיירה ובמשך ארבעה ימים נותרה ולאדימירץ ללא שלטון. בהסתת כמה מנהיגים לאומניים, ערכו האוקראינים פוגרום ביהודים. שדדו, התעללו ורצחו שני יהודים שהתנגדו להם. לאחר שנכנסו הגרמנים הם הורו ליהודים להקים יודנראט, הטילו עליהם את החובה לשאת את אות ההיכר של היהודי, והחרימו את משק החי שהחזיקו היהודים במשקי עזר. מפקד משטרת העזר האוקראינית, שרחש ידידות לראש היודנראט – יעקב אייזנברג, ריסן את פיקודיו והיהודים לא סבלו מהם. הם הועבדו בעבודות כפייה, בחקלאות, בתיקון גשרים ודרכים, במנסרות ובמתן שירותים. בדצמבר 1941 הוחרמו מידי היהודים הפרוות והוטלו עליהם תשלומי כופר.
היודנראט שלא הצליח לאסוף את כל מה שדרשו הגרמנים, קיבל סיוע מהכומר הפולני דומיניק ואווז'ינוביץ' ובני עדתו, שהטיף לסייע ליהודים.
מיד לאחר פסח תש"ב, אפריל 1942 הוקם גטו פתוח והובאו אליו גם יהודים מכפרי הסביבה. בסך הכל התרכזו בו כ-3,000 נפש.
בט"ו באלול תש"ב 28 באוגוסט 1942, רוכזו יהודי ולאדימירץ בכיכר השוק ונערך מיפקד. בעת שעמדו שם קרא להם יחיאל סמוליאר לברוח, ואכן, כמה מאות ברחו. כל היתר הובלו אל מחוץ לעיר ושם נרצחו ביריות.
עוד לפני האקציה הציעה קבוצה של צעירים ליודנראט להצית את הגטו, אך זה דחה את ההצעה. ערב האקציה הראשונה הציעו לו מכריו האוקראינים של ראש היודנראט איזנברג שהיה עסקן ציבורי חשוב בעיר. "מקום מבטחים עד אשר יעבור הזעם". – תשובתו היתה: "לי אסור למצוא מקלט. גורלם של הכל יהיה גורלי. אני לא אבדל מיהודי ולאדימירץ". התנהגות זו של אייזנברג מקבלת אישור נוסף בעדויות אחרות: "מפקד המשטרה האוקראינית מוחא בא אל יושב ראש היודנראט והציע לו להסתתר והיה מוכן להחביאו. יעקב אייזנברג השיב את פניו ריקם".
אלה מבין הבורחים שלא נתפסו נעזרו בבאפטיסטים אוקראינים ובכפרים פולנים. הצעירים שביניהם הצטרפו מאוחר יותר לגדודי הפרטיזנים.
ולאדימירץ שוחררה בידי פרטיזנים ב-12 בינואר 1944. ניצולים אחרים חזרו לעיירה לזמן מה. הם טרחו לטפח את קבר האחים והקימו סביבו גדר ואחר כך עברו לרובנו.
עפ"י פנקס קהילות ווהלין כרך ה'
ילקוט ווהלין ד' טבת תש"ו עמ' 32
ילקוט ווהלין יא' אלול תש"ט עמ' 22
ילקוט ווהלין טז' – יז' חשון תשי"ג עמ' 34
