ויסוצק

Vysotsk
עיירה בנפת סארני

ויסוצק שוכנת על הגדה המערבית של הנהר הורין, בגבול הצפוני של מחוז ווהלין ובמרחק 9 ק"מ מתחנת אודריצק שעל מסילת הברזל רובנה-לונינייץ.

במאה ה 19 ועד סוף המאה ה 18 נכללה ויסוצק במחוז (וייבודיות) בריסק דליטא, נפת פינסק. בשנת 1793 סופחה לפלך מינסק ובשנת 1805 לפלך ווהלין, נפת רובנה. בין שתי מלחמות העולם השתייכה ויסוצק לנפת סארני ואחר כך לנפת סטולין – ווייבודיות פוליסיה.

כנראה שכבר בראשית המאה ה17 היה קיים בויסוצק יישוב יהודי, שכן בשנת 1623 ועד מדינת ליטא קבע, שויסוצק היא קהילת סביבה הכפופה לקהילת פינסק. בגזירות ת"ח ות"ט נפגע היישוב, אבל כנראה שרוב תושביו היהודיים הצליחו לברוח. ב 11 בדצמבר 1649 התלוננו תושבי המקום, והיהודים בכלל זה, על האציל סטשליצקי שגזל מהם סחורות שונות וסרב לשלם תמורתן. בנוסף לכך התלוננו היהודים, שהאציל ניצל את בריחתם הזמנית מפני הקוזאקים ובהעדרם מן המקום מכר את בתיהם, הרס את גדר בית העלמין וציווה לרעות שם חזירים. עוד נאמר בתלונה, שהאיש אינו מאפשר לבנות סביב בית העלמין גדר חדשה.

במאה ה 18 היה היישוב היהודי בוויסוצק קטן, ברשות היהודים היו רק 7 מתוך 83 בתים ומספר הנפשות בהם היה 85. בתקופת חיסול ועד הארצות "מרדו" כמה מ"קהילות" הסביבה הכפופות לפינסק, סרבו לשלם לה מיסים ונעשו עצמאיות. בין קהילות אלה הייתה גם ויסוצק. מספר היהודים גדל בייחוד החל מאמצע המאה ה 19. הם עסקו אז במסחר ואף שיווקו לקייב ולאודסה מפירות היער – גרגרי יער, אוכמניות, פטריות ועוד.

לקראת סוף המאה היוו היהודים 96.5% מכלל תושבי העיירה.

בוויסוצק היו שלושה בתי כנסת, האחד של חסידי סטולין-קרלין, שהיו הסיעה הגדולה ביותר, ואחד של חסידי ברזנה.

בעשור שלפני מלחמת העולם הראשונה חלה התעוררות בכלכלה, הוקמו כמה מפעלים זעירים לעיבוד תוצרת חקלאית, כגון הפקת שמן, עיבוד גבינות וכו'. משקי עזר חקלאיים קטנים ליד בתי היהודים סייעו לא מעט לקיום בעליהם.

המוסד התרבותי החילוני הראשון שהוקם בוויסוצק היה ספרייה עברית. ייסדו אותה ארבעה נערים ואליהם הצטרפו גם המבוגרים. הספרייה גדלה ולידה נוצר חוג ציוני, שהפיץ שקלים וארגן שיעורים ללימוד עברית.

בשנת 1915 נפתח ביוזמת עסקן מקומי בית ספר לילדי עניים, שלמדו עברית ולימודים כלליים. בשנת 1917, לאחר הצהרת בלפור, החלו גם החוגים הציוניים בעיירה לתמוך במוסד זה ולסייע בפיתוחו. בשל חילופי השלטון התדירים ואימת הפוגרומים, נסגר בית הספר בסתיו 1918. הוא נפתח מחדש בשנת 1920, לאחר שהתבסס השלטון הפולני.

בימי שלטונו של פטלורה (הדירקטוריה) פעלו באזור ויסוצק כנופיות של פורעים ושודדים. צעירי המקום הקימו הגנה עצמית, שהייתה מאורגנת יפה ומזוינת היטב. בשלהי תקופת שלטון פטלורה היו התפרצויות של כנופיות למטרות שוד. אחת מהן התרחשה בסיום יום הכיפורים תר"פ (1919).

בתקופת השלטון הפולני היה לוויסוצק מעמד של מועצה מקומית, בהנהלתה ישבו רק 2 נציגים יהודיים. המועצה לא השקיעה בפיתוח העיירה וזו נשארה כשהייתה, כפר גדול שבתיו בנויים עץ וגגותיהם מכוסים קש. שריפות שפרצו כאן מפעם לפעם גרמו נזק רב. בשריפה שפרצה ב 12 במאי 1925 נשרפו כמעט מחצית בתי העיירה, בערך 50 משפחות יהודיות נותרו ללא קורת גג.

בבחירות לקהילות שנערכו בשנת 1928 הוכרה ויסוצק כקהילה עצמאית, ואליה סופחה הורודנה.

בשנת 1920 נפתח בית ספר עברי (במקום בית הספר לילדי עניים) והוא סונף לרשת "תרבות". בארבע כיתותיו למדו בערך 100 תלמידים. החוגים האורתודוכסים הקימו מוסד מתחרה – התלמוד תורה. בשנת 1924 נסגר בית הספר העברי בפקודת השלטונות.

בשנות השלושים למדו ילדי ישראל בבית הספר הממלכתי הפולני. בזמן קיומו של בית הספר פעל לידו חוג חובבים לדרמה וזה המשיך להתקיים גם לאחר מכן.

בראשית שנות העשרים התפלג סניף ההסתדרות הציונית במקום ל"צעירי ציון" ולציונים כלליים. מאוחר יותר הוקמו סניפים של מפלגות ציוניות נוספות. מלבד התנועות הציוניות גילו פעילות גם ה"בונד" והקומוניסטים (במחתרת). בשנת 1924 נוסף סניף "החלוץ" וגם "החלוץ הצעיר". זה האחרון היה עד השואה ארגון הנוער החשוב ביותר בעיירה. חברח "החלוץ" עברו הכשרה בקיבוץ קלוסובה או בסניפיה שבדומברוביץ ובתחנת הרכבת ביאלה. בערך 150 חלוצים מבני ויסוצק עלו לארץ ישראל.

בראשית יולי 1941 פינה השלטון הסובייטי את העיירה ואתו יצאו גם יהודים רבים. אך רק 100 מהם נותרו בחיים עד לאחר המלחמה. הוקם יודנראט, הגברים התאספו בבית המדרש הגדול ושם הוצאו 12 איש, רובם עסקנים לשעבר. משנפגשו חברי היודנראט עם הממשל הצבאי בסטולין, הוטל עליהם תשלום כופר בסכום של 100,000 רובל. בהשתדלותו של ראש המועצה האוקראיני הוקטן הסכום לחצי. מאוחר יותר הוחרמו הפרוות ודברי הערך והיהודים נצטוו לספק עורות, חליפות, מגפיים וסחורות שונות. כל יהודי מגיל 12 ומעלה חויב לשאת על השרוול סרט לבן ועליו המילה jude . בסוף ספטמבר הוחלף הסרט בטלאי צהוב. מלבד זאת חוייבו היהודים לצאת לעבודות כפייה כגון: חפירת תעלות, תיקון דרכים ועובדות חקלאיות בחוות הסביבה. בעלי המקצוע רוכזו בבתי המלאכה.

ב 20 ביולי 1942 ניתנה ההוראה לסגור את יהודי ויסוצק בגטו. הרחובות שבהם כבר התרכזו היהודים מקודם, גודרו בגדר תיל גבוהה ונקבעו בה שני שערים. בגטו התרכזו כ 1,200 מיהודי ויסוצק, בערך 170 מהורודוק ועוד 150 מכפרי הסביבה, בסך הכל כ 1,500 נפש. תנאי החיים היו קשים, בעיקר החמיר עניין התזונה. בשל הרעב והצפיפות פרצו בגטו מגיפות, ביחוד התפשטה מחלת הטיפוס.

ההוראה לחסל את יהודי ויסוצק באה ממפקד הסיפ"ו-אס"דה בווהלין-פודוליה, שמקום מושבו היה ברובנה והיא הועברה באמצעות מפקד האס"דה בפינסק ומשרד הגביטקומיסר בסטולין. הביצוע הוטל על מפקד משרד האס"דה בוויסוצק נידרר.
אור ליום ד' כ"ז באלול תש"ב, 9 בספטמבר 1942, הוקף הגטו. במשך הבוקר רוכזו כל יהודי ויסוצק והובלו בקבוצות מן הגטו לבורות שהוכנו במרחק 2.5 ק"מ מן העיירה ושם נרצחו. בליל המצור שלפני האקציה הצליחו כ 50 איש לחמוק מן הגטו.

למחרת כשהתקרבה קבוצה שנייה של מובלים לטבח אל הנהר הורין צעק מישהו "הורא!" והרבה יהודים קפצו למים. רק כמה עשרות, אלה שידעו לשחות, הצליחו להגיע לגדה המזרחית של הנהר וניצלו. הרוב טבעו או נורו בהיותם במים. לפי עדותם של המרצחים הגרמנים הצליחו לברוח בערך 100 יהודים. הבורחים הסתתרו ביערות שממזרח להורין ונעזרו בעיקר בפולנים כפריים. בראשית 1943 הצטרפו כמה מהם ליחידות פרטיזנים סובייטיות, כגון האוגדה של סאבורוב והגדוד של סטנובסקי.

ויסוצק שוחררה בידי הצבא האדום ב 12 בינואר 1944.
כמה מן הניצולים ששבו לעיירה נרצחו בידי אוקראינים לאומנים (בנדרוביצים), משום כך עברו האחרים לרובנה.

עפ"י פנקס הקהילות כרך ה'

ספר יזכור

ילקוט ווהלין ג' תש"ו עמ' 19

ילקוט ווהלין ד' טבת תש"ו עמ' 21

ילקוט ווהלין ז' כסלו תש"ז עמ' 28