עיירה בנפת דובנא
עד שנות השמונים של המאה ה18 הייתה מלינוב כפר והשתייכה לאחוזות ה רוזן אלכסנדר חודקייביץ. בשנת 1789 נתן המלך סטניסלב אוגסט פוניאטובסקי לבעלי המקום זכות לקיים במלינוב 4 ירידים שנתיים.
דבר זה נתן דחיפה לפיתוחו הכלכלי של היישוב ויש לשער שעודד גם יהודים לבור ולהתיישב בו. במשך המאה ה 19 התגוררו במלינוב כמה מאות יהודים. בשנת 1890 הייתה במלינוב שריפה גדולה ושני שלישים מבתי העיירה עלו באש.
בסוף המאה ה 19 נולדו במלינוב כמה יהודים נודעים. בשנת 1975 נולד במלינוב הד"ר שלמה מנדלקרן מחבר הקונקורדנציה למקרא "היכל הקודש". בשנת 1898 נולד בה המשורר והסופר אלף כץ, ובשנת 1901 נולד המשורר יצחק למדן, מחבר הפואמה הידועה "מסדה".
בראשית המאה ה 20 הופעל במלינוב בית חרושת למוצרי ברזל, שהעסיק 400 עובדים. אנשים ובני משפחותיהם והירידים שנערכו כאן ואשר משכו אליהם כפריים רבים, בעיקר מיישובי הצ'כים, היוו מקור פרנסה חשוב לחנוונים ולבעלי המלאכה. כמה מיהודי מלינוב חכרו טחנת קמח, גני פרי, זכויות דיג בנהר איקווה ועוד. באותה עת נוסד במלינוב סניף של "חובבי ציון", שהפך להיות יותר סניף של הסתדרות צעירי ציון.
מלחמת העולם הראשונה לא פגעה ביהודי מלינוב, הם המשיכו לספק לתושבי הכפרים מצרכים חיוניים.
בימי השלטון הפולני לא היו שינויים בכלכלת היהודים. הירידים החודשיים המשיכו להיות מקור פרנסה חשוב, אך בשנות השלושים החלו לבוא סוחרים פולנים והתחרו בסוחרים המקומיים. הפעילות הכלכלית נסתייעה בקופת גמ"ח שהוקמה בראשית שנות העשרים בעזרת הג'וינט. במשך שנים אחדות פעל במלינוב גם בנק פרטי.
בבחירות לוועדי הקהילות שנערכו בשנת 1928 צורפו למלינוב 5 קהילות: אוסטרוז'ץ, בורמל, דמידובקה, טרוביץ ומרוויץ. מלינוב נבחרה לשמש המרכז משום שהיתה קרובה יותר לעיר הנפה דובנא.
בעיירה היו שלושה בתי כנסת: של חסידי אוליקה, טריסק וקארלין-סטולין שהיוו רוב בקרב יהודי המקום.
החל מראשית תקופת השלטון הפולני פעלה במלינוב קבוצה ציונית שביקשה לפתח את התרבות העברית במקום. נוסדה ספרייה עברית ולסירוגין פעלו בית ספר וגן ילדים עבריים של רשת "תרבות".
לאחר מהפיכת פברואר 1917 נפתח במקום סניף של "צעירי ציון". אחד מחבריו, המשורר יצחק למדן, עלה לארץ ישראל בשנת 1919. בשנת 1922 התארגן סניף "החלוץ" ומאוחר יותר נפתחו קנים של "השומר הצעיר" ושל "החלוץ הצעיר" ואליהם השתייכו רוב בני הנוער של העיירה. בראשית שנות השלושים הוקם קן של "בית"ר" ואחר כך הוקמה מטעם תנועה זו גם הכשרה.
ב 22 ביוני 1941 הופצצה מלינוב, כמה אנשים נהרגו וכמה בתים נהרסו. ב 24 ביוני 1941 נכנס למלינוב הצבא הגרמני ומיד הוטלו על היהודים גזירות: לענוד סרט שרוול ועליו מגן דוד, לצאת לעבודות כפייה בניקוי ההריסות. בחפירה ובחקלאות. לפי הוראת הגרמנים הוקם יודנראט שחבריו היו עסקני הקהילה לשעבר ואורגנה גם משטרה יהודית. ב 12 ביולי 1941 נאסרו 10 צעירים ועמם רב העיירה, ר' יהודה לרנר. האשימו אותם שהם קומוניסטים פעילים וכולם נרצחו. בסתיו 1941 לקחו הגרמנים 50 איש לעבודה ברובנה. איש מהם לא חזר, כולם הוצאו שם להורג. באותה עת הוחרמו מידי היהודים כל דברי הערך וכן רהיטים וחפצים שונים.
ב 22 במאי 1942 הורו הגרמנים ליהודים לעבור לגטו, שהוקף גדר-תיל בגובה 2 מטרים. לגטו זה הובאו גם יהודי מרוויץ, בערך מאה משפחות והצפיפות הייתה רבה. קבוצת בעלי מקצוע נדרשים שוכנה מחוץ לגדר בגטו. בקרב היהודים התארגנה קבוצת מרי בראשות אברהם בן ציון הולצקר. מסיבות בלתי ידועות לא יצא המרד אל הפועל.
בכ"ח תשרי תש"ג (9 באוקטובר 1942) הוקף הגטו ויהודי מלינוב ומרוויץ הובלו לבורות שהוכנו מראש ונרצחו. רבים ביקשו לברוח, ידוע ש 66 איש נתגלו לאחר מכן ונורו למוות. בורחים אחרים מצאו מחסה בכפרים צ'כיים ופולנים, בעיקר בכפר הפולני פנסקהדולינה. במצודים שערכו הגרמנים והאו.פ.א נספו חלק מן הבורחים.
מלינוב שוחררה ב 6 בפברואר 1944. 35 ניצולים ניסו להתיישב ברובנה, אך בשל ההפצצות והרעב חזרו למלינוב ושם עסקו, באישור השלטונות בהקמת מצבת זיכרון לנספים ובגאולת ילדים יהודיים מידי משפחות נוצריות.
בדצמבר 1944 עברו כולם לרובנה ומשם יצאו אחר כך אל מחוץ לפולין.
עפ"י פנקס הקהילות כרך ה'
ילקוט ווהלין ו' אב תש"ו עמ' 20