רובנו

Rovno , Rowne
ראשיתה של רובנו הייתה כפר בנחלותיהם של נסיכי אוסטראה. בסוף המאה ה15 העניק המלך קזימיר היגלוני ליישוב זכויות מגדבורגיות. ב 11 ביוני 1507 באמצע המאה ה 16 נבנה כאן מבצר. במחצית השנייה של המאה ה 19, בתקופת שלטון הצאר הרוסי, החלה תנופת התפתחות מחודשת. נסלל הכביש קייב בריסק דליטא (1850), ואחר כך נבנו מסילות הברזל קייב בריסק דליטא (1870) ורובנו וילנה (1885), והעיר הפכה להיות צומת דרכים חשוב.

הידיעה הראשונה על יישוב יהודי ברובנו הוא ממקורות האוצר הפולני משנת 1569.

העיר נפגעה קשות בגזירות ת"ח ות"ט ולאחריהן נמנו שם רק 6 בעלי בתים יהודיים. אבל היישוב היהודי התאושש מהר ובשעת חלוקת מס הגולגולת לקהילות, שנערך בהתוועדות של מחוז ווהלין בהורוכוב בינואר 1700, הוטל על קהילת רובנו, שהייתה כפופה אז לקהילה הראשית אוסטראה, סכום גדול של 1,000 זהובים, דבר המעיד על יישוב יהודי נכבד.

בשנת 1786 הקצה הנסיך סטניסלב לובומירסקי קרקע נוספת להרחבת בית העלמין ונתן אישור לבניית בית כנסת גדול (מעץ). לאחר שבית הכנסת הזה עלה באש, בשנת 1830, בנו בשנת 1874 במקומו בניין מלבנים.
במאה ה 18 עסקו רוב יהודי רובנו במסחר זעיר, בכמה ענפי מלאכה ובחכירות . במאה ה 19 חלו שינויים במבנה הכלכלה היהודית. גדל מספרם של הסוחרים שעסקו בייצוא עצים ותוצרת חקלאית לערים אחרות ברוסיה, למרכז פולין ואף לחוץ לארץ.

הדליקות הרבות שפרצו כילו בתים רבים שהיו בנויים מעץ. בדליקה הגדולה בשנת 1881 נשרפו שני שלישים מבתי העיר, ומאות משפחות נשארו ללא קורת גג. בעזרת יהודי יישובים אחרים נבנו הבתים מחדש, חלקם מלבנים.

בראשית המאה ה 20 הפכה רובנו להיות מרכז כלכלי לכל פלך ווהלין.

ברובנו ישבו בשנים אלה כ 14,000 יהודים. הקהילה הייתה מבוססת מבחינה כלכלית והיא העסיקה בשכר 100 איש: 4 רבנים, 30 פקידים, מורים, רופאים ואחיות, ועוד. בשנות ה 80 של המאה ה 19 הוקם בית חולים יהודי. בשנת 1885 היו ברובנו 8 בתי כנסת, 5 מהם בנויים מלבנים, אחד מהם היה גדול במיוחד.

רובנו נודעה בכמה חזנים-מלחינים שהתפללו בה. הידוע מביניהם הוא יעקב שמואל מרגובסקי, שכונה זיידל רובנר (1856-1943), יצירותיו לחזן, מקהלה ותזמורת, הודפסו בווינה ונכנסו לאוצר המוסיקה הדתית.

במחצית השנייה של המאה ה 19 היה "תלמוד תורה" שהוחזק בידי הקהילה. בשנת 1902 הכירו בו השלטונות כבית ספר עברי. החל מראשית המאה ה 20 נפתחו "חדרים מתוקנים" שנוהלו בידי מורים עבריים פרטיים.
בשנת 1892 הוקמה ספרייה יהודית ובמסגרתה נתקיים חוג לחובבי הספרות העברית. בשנת 1911 נפתח ברובנו סניף של "אגודת חובבי שפת עבר", נפתח גם מועדון עברי והתקיימו בו מפגשים והרצאות. בין המרצים בחורף 1914 היו זאב ז'בוטינסקי והסופר חיים גרינברג. ראשוני החוגים הציוניים התארגנו בשנת 1884 כסניף ל"אגודת חיבת ציון" מאודיסה. נציגי האגודה השתתפו בקונגרסים הציוניים וניהלו פעולות הסברה.
בשנת 1905 נוסדו סניפים של "פועלי ציון" ולידם הוקמה ספרייה בת 1,000 ספרים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914, גויסו רבים ובעיר הוקם "ועד עזרה" לסייע למשפחות המגויסים. המצב הכלכלי התדרדר, מפעלים רבים נסגרו ושיווק הסחורות והמוצרים הצטמצם.

לאחר מהפכת אוקטובר 1917, התחילו ימי אנרכיה וחילופי שלטון תדירים, שלוו בשוד, הרס וביזה. באחד מלילות האביב של שנת 1919 ערכו חיילים מצבא פטלורה פוגרום. עשרות יהודים נהרגו ונפצעו, ביניהם היו גם שרידי ההגנה העצמית שניסו לעכב את הפורעים.

בשנים שבין שתי מלחמות העולם המשיכה רובנו להיות הבירה הבלתי מוכתרת של המחוז. היא לא הייתה רק העיר בעלת האוכלוסיה הגדולה ביותר, אלא שבה קבעו את מקומם כמה מוסדות מחוזיים כגון: בית המשפט המחוזי, משרד החינוך המחוזי, הבורסה לייצוא תבואות וכו'. מלבד זאת נערך בה היריד הווהלינאי השנתי.
גם מבחינה יהודית נשארה רובנו מרכז המחוז. ברובנו הופיעו רוב העיתונים האזוריים, שתפוצתם הקיפה את הערים והעיירות האחרות.

בראשית השלטון הפולני הורחבה רשת החינוך היהודי בעיר. מראשית שנות העשרים פעלה בעיר גימנסיה "תרבות", ובה למדו מאות תלמידים. החל משנת 1936 שכנה הגימנסיה בבניין משלה. תלמידים רבים הגיעו מעיירות שונות בווהלין ללמוד בה.
בעיר פעלו כמה ספריות ציבוריות, והיה חוג דרמטי של חובבים.
ברובנו היו סניפים של כל המפלגות והתנועות הציוניות וגם של אלה הלא ציוניות.

ב 17 בספטמבר 1939 עבר הצבא הסובייטי את הגבול מערבה וסיפח את מערב אוקראינה. ב 4 בדצמבר 1939 חולקה ווהלין לשני מחוזות סובייטיים. המזרחי, ה"רובנאי", שבירתו רובנו, והמערבי, ששמר על השם ווהלין ומרכזו היה לוצק.
המפעלים והעסקים הולאמו מיד. חלק גדול ממלאי הסחורות שבמחסני הסיטונאים הועברו מזרחה, שכן שרר שם מחסור מתמיד בסחורות. עד ינואר 1940 חוסל המסחר הפרטי והמטבע הפולני בוטל. המוסדות והארגונים היהודיים חוסלו ובמקום הגימנסיה העברית "תרבות", נפתחו גימנסיה ושלושה בתי ספר יסודיים בשפת היידיש.

בין פעילי תנועות הנוער היו כאלה שביקשו להמשיך ולפעול גם במשטר החדש בתנאי מחתרת. נעשו ניסיונות לצאת לארץ ישראל, בעיקר דרך וילנה ודרך רומניה. בין הפליטים הרבים שהגיעו לרובנו בחודשים הראשונים היו חברי הכשרות ממרכז פולין ומ"השומר הצעיר". ההנהגה הארצית עברה אחר כך ללבוב וברובנו נשארה ההנהגה הגלילית.
המאסרים הרבים שנערכו עד פרוץ המלחמה ביוני 1941 שיתקו בהדרגה את הפעילות המחתרתית של "השומר הצעיר" ברובנו.

ב 22 ביוני 1941 החלו הגרמנים להפציץ את העיר, נפגע בעיקר מרכז העיר, שהיה מאוכלס לרוב ביהודים ונפגעו רבים מהם.

ב 28 ביוני 1941 נכנס לרובנו הצבא הגרמני. המשטרה האוקראינית יחד עם השוטרים הגרמניים החלו בחטיפת יהודים לעבודות כפיה, העבודה בוצעה תוך התעללות, השפלה ורצח. בראשית אוגוסט 1941 פורסם הצו על נשיאת הסרט הלבן ועליו מגן דוד כחול, זה הוחלף החל מ-19 בספטמבר 1941 בשני טלאים צהובים, הוקם יודנראט ובו נכללו עסקני ציבור לשעבר.

ב 16 ביולי 1941 אישר היטלר את מינויו של אריך קוך, הגאולייטר של פרוסיה המזרחית, לרייכסקומיסאר של אוקראינה. קוך בחר ברובנו לשמש לו עיר בירה. הגרמנים שיכנו בעיר את משרדי הרייכסקומיסריאט, על פקידיו ועובדיו הרבים. רובנו נקבעה לשמש גם מרכז הנפה ומושב של גביטסקומיסאר במסגרת הגנרל קומיסריאט ווהלין-פודוליה.
הגרמנים המשיכו במעשי השוד שלהם, החרימו דברי ערך, פרוות, חפצים, ריהוט ועוד. כמו כן נשדדו כל חפצי הכסף והנחושת מבתי הכנסת הרבים בעיר.

ב 5 ו 6 בנובמבר 1941 בוצעה אקציה יהודית, שתוכננה זה זמן רב. המטרה הייתה להמית ביריות כ 15,000 יהודים.
ההרג נמשך יומיים ב 6 ו 7 בנובמבר 1941. מספר הנרצחים הגיע ל 21,000, כ 80% מיהודי העיר אז. למעלה מ 5,000 היהודים שנותרו רוכזו בדצמבר 1941 בגטו, שהשתרע על חלק של פרבר ווליה לאורך פסי הרכבת. תושביו הורשו לצאת ממנו רק לעבודה או ברישיון. רוב הרכוש היהודי נשדד וחלקו חולק לאוכלוסיה האוקראינית.
ב 13 ביולי 1942 הוקף הגטו ויהודיו הובלו לקרונות משא סגורים שהוכנו בתחנת הרכבת. היהודים הוסעו לכיוון קוסטופול ושם, ביער הסמוך למסילת הברזל, בבורות שהוכנו מראש, נרצחו כולם.

ערב אקצית החיסול של יולי 1942 ברחו מרובנו צעירים רבים, בעיקר לעיירות הסביבה, בסוף הסתיו הם ברחו ליערות וחלק מהם הצטרפו ליחידות פרטיזניות סובייטיות.

רובנו שוחררה ב 5 בפברואר 1944 .
רבים מן הניצולים מווהלין התרכזו ברובנו, עד סוף 1944 הגיע מספרם ל1,200.
הוקמה מעין קהילה דתית, נפתח מטבח לנצרכים והוקם קשר עם הוועד האנטי פשיסטי במוסקווה. עסקני ציבור יהודיים טיפלו בהוצאת יתומים יהודיים מבתי משפחות נוצריות ומבתי יתומים, כמה מן הפעילים החלו בארגון "הבריחה", ובמהרה יצרו קשר עם קבוצה דומה מווילנה ויחד החלו לחפש דרכים לצאת מן המדינה. בהתחלה יצאו דרך רומניה, ואחר כך דרך פולין.
בשנים 1945-1946 עברו רוב הניצולים, גם אלה שחזרו מברית המועצות לפולין, ומשם המשיכו מערבה בדרכי "הבריחה".

עפ"י פנקס הקהילות כרך ה'.