סרניק

SERNIKI SERNIK

לא ידוע מתי התחילו יהודים להתיישב בסרניק. למרות ההגבלות שהוטלו בשנת 1822 על ישיבת יהודים בכפרים, ולמרות שסרניק הייתה במעמד של כפר, נמצאו בה כבר אז יהודים לא מעטים. במפקד של 1897 נמצאו בסרניק, בתוך אוכלוסיה של 2,549 נפשות, 932 יהודים. בשנת 1903 שונה מעמדה של סרניק לעיירה ובכך הוסרו הגבלות על התיישבות יהודית בה.

במפקד 1921 נמנו בסרניק 987 יהודים בתוך אוכלוסייה של 3,400 נפש. עד שנת 1941 גדל מספר התושבים ל5,000 ומספר היהודים ל1,100. היהודים עסקו במסחר זעיר ובמלאכה. ענפי הפרנסה העיקריים היו קשורים בתעשיות העץ והיו ביניהם נגרים, בנאים, חוטבי עצים, בעלי עגלות ועוד. התפתחותה הכלכלית של העיירה הייתה איטית, משום שהייתה מרוחקת מדרכי תחבורה, 42 ק"מ מתחנת הורין שעל מסילת הברזל סארני-לונינייץ, ו 26 ק"מ מקו האוטובוסים למורצ'נו. משנת 1933 היה בסרניק חדר מתוקן ושפת ההוראה בו הייתה עברית. תנועת הנוער היחידה שפעלה במקום הייתה בית"ר.

ריחוקה של העיירה מדרכי תחבורה גרמה לכך, שלמרות שהצבא הגרמני כבר הרחיק להתקדם מזרחה, לא היה בסרניק ממשל גרמני. השלטון למעשה היה בידי המשטרה האוקראינית. כדי להתגונן מפני כנופיות השודדים שפעלו בסביבה התארגנה הגנה עצמית יהודית.

ב 8 באוגוסט 1941 הופיעו בסרניק נציגי הממשל הגרמני ובהנחייתם אספו השוטרים האוקראינים 150 גברים יהודים והוציאו אותם להורג. בימים הראשונים של ספטמבר 1941 הוקמו יודנראט ומשטרה יהודית. על כל היהודים הוטל לשאת סרט שרוול, שהוחלף אחר כך לטלאי צהוב. היהודים נצטוו לצאת לעבודות כפייה בכריתת עצים ובשירותים.
בראשית 1942 רוכזו היהודים באזור אחד במעין גטו שלא גודר, אך הוטל עליו עוצר משעה שבע בערב עד לפנות בוקר. כעבור זמן מה הוכנסו לגטו גם יהודי הכפרים.

באמצע חודש אלול תש"ב (ראשית ספטמבר 1942) נפוצו שמועות שחופרים בורות, כדי לרצוח את היהודים. המשטרה האוקראינית הגבירה את השמירה וניסיונות היודנראט לשחד את השוטרים, כדי שיעלימו עין מיהודים בורחים, לא צלחו. האוקראינים ירו בכל בורח. אור ליום כ"ו באלול תש"ב (8 בספטמבר 1942) התאספו יהודים רבים בביתו של יושב ראש היודנראט והחליטו לברוח. ואכן, בלילה ולמחרת לפנות בוקר ברחו בערך 500 איש. באותו יום, 9 בספטמבר 1942, אספו הגרמנים את הנשארים, 550 במספר, הובילו אותם לכפר סולומיר המרוחק כ 8 ק"מ ורצחו אותם.

בערך 200 מן הבורחים נפלו בדרכם ליערות, 279 גברים ונשים, רובם צעירים, מצאו מסתור ביערות. הם התחלקו לקבוצות ונדדו מיער ליער. בסוף שנת 1942 הקים האוקראיני מקסים מיסיורה יחידה פרטיזנית על בסיס אחת הקבוצות, שהיה ברשותה אקדח. עד מהרה גדלה הקבוצה לגדוד בן 100 איש, שנקרא על שם וורושילוב.

בראשית שנת 1943 צורף הגדוד לאוגדה הרובנאית שבפיקודו של בגמה. הקשישים, הנשים המבוגרות והילדים אורגנו במחנה משפחות ליד הגדוד של מיסיורה.
קבוצות צעירים אחרות שנעו צפונה הצטרפו אחר כך, בשנת 1943, לאוגדה הפינסקאית של קומארוב.

סרניק שוחררה בידי הצבא האדום באמצע ינואר 1944.
מיהודי העיירה שרדו בערך 200 איש, אחדים מהם, שגויסו לצבא, נפלו אחר כך בקרבות.

מתוך: פנקס הקהילות כרך ה'

אייל ישפה במחקרו: "סרניק בתקופת השואה" בעזרת ספרות הקיימת ב"יד ושם", כולל עדויות בארכיון "יד ושם", ובראיונות עם יוצאי סרניק ששרדו את המלחמה כותב:

"בי"ד אב תשי"א7/8/41 הגיעה קבוצת פרשים גרמנים לעיירה. הם התכוונו לאסוף את כל הגברים היהודיים מעל גיל 15 בבית הספר. בפועל, אספו בסיוע אנשי מליציה מקומיים בין 120 ל 150 יהודים.
בלילה ישנו, בבית קיצוני בעיירה, קבוצה גדולה של יהודים.
אנשי המיליציה הגיעו גם לשם והוציאו את הגברים. כל הגברים שנאספו הוצאו להורג והובאו לקבורה בקבר אחים ליד בית העלמין של העיירה."

והוא ממשיך וכותב:

"ביום שלישי, כ"ו אלול 8/9/1942 זומן ראש הקהילה לעיר המחוז ונשתררה אשליה כאילו הסכנה חלפה.
אנשים יצאו לעבודה. מספר יהודים, ביניהם יצחק זלצמן ז"ל, שהצליח לברוח כמצוות אימו, יהודית, ממקום העבודה ליער באותו יום.
ביום ד', כ"ז אלול, ה 9/9/42 כשהתעוררו היהודים מצאו את כל האזור של הגטו היהודי מוקף בגרמנים.
כל היהודים רוכזו בשוק והועלו על משאיות. אלה נסעו כשלושה ק"מ לכיוון הכפר סולומיר לבורות שנחפרו מראש במקום."

מצבת הנצחה