לודביפול (סלישץ' גדול)
Ludwipo
ראשיתה של לודביפול הייתה בכפר סלישץ' גדול, שהיה קרוב למבצר ולכפר הובקוב. באמצע המאה ה 18, הוסב שמה ללודביפול. במחצית השנייה של המאה ה-19 התפתחה לודביפול לעיירה בעלת מסחר ער, הודות לנהר סלוץ' שעבר בעיבורה ושימש דרך תחבורה נוחה. היו אז בעיירה בית חרושת לנייר, 10 חנויות של יהודים ונתקיימו בה שלושה ירידים שנתיים.
בלודביפול היו ארבעה בתי כנסת, שניים מהם בנויים מלבנים.
בראשית המאה ה 20 הגיע הסוציאליזם, ונאמניו ארגנו חוגים חשאיים וניהלו פעולות השכלה והסברה. עסקניה של תנועת חיבת ציון פתחו חדר מתוקן, ספרייה ציבורית וחוגים ללימוד עברית.
במלחמת האזרחים שבאה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, סבלו יהודי לודביפול כמה פעמים מנחת זרוען של כנופיות פורעים שהתעללו וסחטו דמי כופר. בשלהי המלחמה פרצה בעיירה שריפה גדולה ורוב בתיה עלו באש. בעקבותיה באו מגיפת טיפוס שהפילה חללים רבים.
בשנת 1918 פתח המורה סגל בית ספר עברי. אך זה לא החזיק מעמד בשל חילופי השלטון התכופים. בחורף 1921 נפתחו שתי כיתות של בית הספר העברי שסונף למרכז "תרבות". בסוף שנות העשרים זכה בית הספר לבניין משלו. בשנות ה 30 היו בו 7 כיתות. בשנת 1927 נוסד לידו גן ילדים עברי, ובשנת 1937 נוסד לידו בית ספר מקצועי למלאכה. ליד בית הספר הייתה ספרייה ציבורית והתקיימה פעילות תרבותית. מוסדות חינוך אלה התקיימו עד ספטמבר 1939.
בראשית שנות העשרים נוסדו "החלוץ" ו"השומר הצעיר", ומאוחר יותר "גורדוניה" ו"בית"ר".
כשפרצה מלחמת העולם השנייה והחלה נסיגת הצבא האדום , עודד המפקד הצבאי בלודפיבול את היהודים לברוח, ואמנם רבים מן הפקידים היהודיים, וגם בני נוער לא מעטים יצאו מזרחה. ב 6 ביולי 1941 נכנסו ללודביפול יחידות הצבא הגרמני. במשך 24 שעות ערכו האוקראינים המקומיים פוגרום ביהודים ובמהלכו שדדו, התעללו ואנסו. כעבור 5 ימים, עקב הלשנה, נאסרו 8 יהודים, הואשמו שהם קומוניסטים והוצאו להורג.
כבר בימי הכיבוש הראשונים נצטוו יהודי לודביפול לשאת את אות ההיכר היהודי ולצאת לעבודות כפיה. הוקמו יודנראט ומשטרת סדר יהודית. ב 13 באוקטובר 1941 נצטוו היהודים לעבור לגטו שכלל רחוב אחד ובו 50 בתים. באלה הצטופפו בערך 1,500 נפש. בתוך הגטו הייתה הפרדה בין העובדים למשפחותיהם. חברי היודנראט ובני משפחתם וקבוצה קטנה של בעלי מקצוע נדרשים שוכנו מחוץ לגדר הגטו. היהודים הועבדו בסלילת כביש מלודביפול לברזנה, במנסרה, בחקלאות ובשירותים.
ב 14 באפריל 1942 הוטל על היהודים תשלום כופר בזהב, בכסף ובסחורות. פרט לרציחות של יחידים שביצע הלאנדווירט הנפתי בעת ביקוריו באתרי באתרי הסלילה של כביש לודביפול – ברזנה, לא היו אקציות.
בי"ב באלול תש"ב (25 בספטמבר 1942) רוכזו יהודי לודביפול, הובלו לקסרקטין שביער הסמוך לעיירה ושם, ליד בורות שהוכנו מראש, נורו כולם למוות.
בעת החיסול הצליחו 300 עד 350 יהודים, רובם צעירים, לברוח.
רוב הבורחים מאקציות החיסול התרכזו בעבר המזרחי של הנהר סלוץ', ביערות לווצ'ה , ונעזרו שם בכפריים פולנים. מאוחר יותר התארגנו במחנות אזרחיים קטנים בחסות יחידות פרטיזנים סובייטיות.
לודביפול שוחררה ב 10 בינואר 1944 .
מן היערות יצאו כ-40 איש. כיון שהעיירה הייתה שרופה עברו הניצולים בעיקר לרובנה.
מאוחר יותר הסב השלטון הסובייטי את שמה של לודביפול לסוסנובוייה.
עפ"י פנקס הקהילות כרך ה'
תרגום לעברית של מאמרים ביידיש בספר היזכור. תרגמה: אסתר ויינשלבויים
ילקוט ווהלין יא' אלול תש"ט עמ' 18