האיגוד העולמי של יוצאי ווהלין בישראל

World Association Of Wolynian Jews in Israel

לאחווה

לחווא בבלארוסית וברוסית ,Лахва :בפולנית ,Łachwa :ביידיש: לאַכװע

באנגלית: lakwa

עיירה בנפת לונינייץ, על מסילת הברזל לונינייץ – מוזיר

עיירה עתיקה שנכללה בזמנו במחוז נובוגרודק ובימי השלטון הרוסי – בנפת מוזיר שבפלך מינסק. במחצית השנייה של המאה ה 15 נתן אותה המלך קזימיר היגיילוני לאציל קישקו וממנו עברה לידי בני משפחת רדזיוויל. אלה שיקמו את לאחווה שנהרסה כליל בימי המלחמה עם הצאר הרוסי אלכסיי. במאה ה 18 עברה בדרך של נישואים לרשותו של הנסיך ויטגשטין.

היישוב היהודי המאורגן קם לאחר גזירות ת”ח ות”ט. כלומר, הוא התגבש בשנים 1655-1679 והיה לקהילה שהייתה כפופה לקהילת האם פינסק. באמצע המאה ה 18 היו בה למעלה מ 200 נפשות. בזמן שסופחה לקיסרות הרוסית הייתה לאחווה עיירה דלה.

כשהושלמה מסילת הברזל רובנה-לונייניץ-וילנה, הייתה בעיירה התעוררות כלכלית. נוסף על הגידול במסחר הזעיר, התפתח ייצוא של עצים ושל תוצרת החקלאית. במקום נבנה בית חרושת לרהיטים. החל מסוף המאה ה 19 הייתה בלאחווה ישיבה שלמדו בה 35 תלמידים. היו בה שלושה בתי כנסת ובאחד מהם היה ארון קודש שהצטיין ביופיו. כרבע מיהודי לאחווה נמנו עם חסידי קרלין-סטולין.

בסוף המאה ה 19 הגיעה תנועת “חיבת ציון” וחבריה ייסדו ספרייה ציבורית ובשנת 1910 נוסד בית ספר עברי שהתקיים עד שנת 1928 כאשר הפך להיות בית ספר עברי דתי “יבנה”. התקיימו בו 7 כתות. במסגרתו פעל חוג דוברי עברית בשם “בני יהודה”. בית הכנסת התקיים עד כניסת הסובייטים בשנת 1939. בעיירה הייתה ספרייה גדולה של “תרבות”, שנשאה את שמו של י.ח. ברנר.

לאחווה לא נפגעה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאחר התייצבות השלטון הפולני, חודשה פעילותם של המוסדות והאירגונים היהודיים. פרנסות היהודים לא השתנו באותה תקופה ורובם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה.

בשנת 1919 נוסד בלאחווה סניף של הציונים הכלליים ובשנת 1920 סניף “צעירי ציון”, שמנה 40 חברים בעיקר מבין בעלי-המלאכה. צעירי ציון הקימו ספרייה וערכו חוגים להשכלת מבוגרים. בשנת 1924 נפתחה הכשרת “החלוץ” בכפר סינקייביץ הסמוך. לאחר מכן נוסדו “החלוץ הצעיר”, “השומר הלאומי”, כמו כן פעלו בעיירה גם סנפים של “השומר הצעיר”, “החלוץ הכלל ציוני” ו”בית”ר”.

לאחר פרוץ המלחמה עם גרמניה, ב 5 ביולי 1941, עזבו אנשי השלטון והצבא הסובייטים את לאחווה. הצבא הגרמני נכנס ללאחווה ב 8 ביולי 1941.                        למחרת נצטוו היהודים להקים יודנראט ובראשו הועמד דב לופטין, שהיה בעבר יושב-ראש ההסתדרות הציונית בלאחווה. על היהודים הוטלה החובה לשאת סרט שרוול ועליו מגן דוד, לצאת לעבודות כפייה בתיקון דרכים וגשרים ובהטענה ופריקה של משאות בתחנות הרכבת. בספטמבר 1941 הוטל תשלום כופר בסך 100,000 רובל. הגרמנים גם החרימו מידיהם את כל דברי הערך, הפרוות, הלבוש החם והמגפיים.  

בימים 16 ו 18 באוגוסט גויסו צעירים לחפירת תעלות. אצל היהודים התעורר חשש שהם יירצחו עם תום העבודה. היודנראט שילם שוחד רב והצעירים שוחררו לבתיהם. בתחילת ספטמבר 1941 הגיעו לעיירה יחידות של דיוויזיות ה “ויקינג” וב 5 בספטמבר נצטוו כל הגברים היהודיים מגיל 14 עד 60 לבוא ולהתייצב. יושב ראש היודנראט שיחד את הגרמנים והגברים שוחררו לבתיהם. עדיין לא הוקם הגטו, אך הגרמנים הטילו הגבלות חמורות על מקומות ישיבתם ועל תנועותיהם של היהודים. מנת הלחם היומית לאדם הייתה 200 גרם, אך היהודים הצליחו למנוע את הרעב בעזרת מזון שעלה בידיהם להשיג באמצעות חליפין.

ב 1 באפריל 1942 הורו ליהודים להתרכז בגטו. כ 2,350 נפש הצטופפו ב 45 בתים. במחצית השנייה של חודש אפריל הובאו לגטו יהודים מדויד הורודוק ומסינקייביץ’. הודות לכמויות גדולות של קמח ושמן שהוברחו לגטו נמנע רעב.    

בינואר 1942 התארגנה קבוצת המרי הראשונה, שמנתה חמישה אנשים. בראשה עמד יצחק רוכצ’ין. עד מהרה נוצרו חמש קבוצות נוספות ובסך הכל היו בתנועת המרי 30 צעירים. ניסיון לרכוש שני אקדחים נכשל וחברי הקבוצות הכינו נשק קר – גרזנים, סכינים, מוטות ברזל ועוד. לאחר שיהודי לאחווה נכלאו בגטו הוצבו בלילות שומרים כדי לבלוש אחרי תנועת הגרמנים. אור ליום 3 בספטמבר 1942 הוקף הגטו גרמנים ואנשי המשטרה המקומית. רוכצ’ין הזעיק את אנשי המחתרת ורצה לפרוץ מיד את הגדרות, שכן משמרות הגרמנים היו עדיין דלילים. אבל יושב ראש היודנראט לופטין ביקש לחכות עד הבוקר כדי לברר את כוונות הגרמנים. בבוקר, כשהתברר  שיהודי לאחווה אכן עומדים לפני השמדה, הצית לופטין את בית היודנראט ושלח צעירים להצית את שאר בתי הגטו ואת מחסני הרכוש היהודי. אנשי המחתרת תקפו בגרזנים שוטרים גרמנים ופיצחו את ראשיהם. אחד מאנשי המרי הצליח להוציא רובה מידי גרמני ופתח ביריות. רוכצ’ין הרג גרמני וקפץ לנהר, נורה בראשו וטבע. לופטין, שהצטרף ללוחמים, נפצע בידיו אך הצליח להגיע ליער. 6 שוטרים גרמנים ו 8 שוטרים ביילורוסים נהרגו ואחרים נפצעו. כ 1,000 יהודים פרצו את הגדרות. מאות נפלו מאש הגרמנים ורק  כ 600 הגיעו ליער. אלה שנותרו בגטו הובלו לבורות ונרצחו. זה היה גם גורלם של רבים מבין הבורחים בימים הראשונים. לאחר שנתפשו או הוסגרו בידי איכרים עוינים.

כ 120 יהודים התלקטו בביצות גריצ’ין שמצפון ללאחווה. הפרטיזנים סרבו לקבלם, ואז הוקמה יחידה יהודית בת 25 לוחמים. יחידה זו התקיימה עד ינואר 1943, ואז פוזרו חבריה בתוך חטיבת “קירוב” הסובייטית. האחרים פנו על פי עצת הפרטיזנים מזרחה לביילורוסיה המזרחית ושם נתקבלו ליחידות פרטיזנים סובייטיות כגון זו של קובפאק.

רבים מבין הבורחים מלאחווה נפלו בעת שירותם ביחידות הפרטיזנים, או במסגרת הצבא האדום והצבא הפולני, שאליהם גויסו לאחר שחרור המקום.

לאחר שנסתיימה המלחמה נותרו בחיים מבין הבורחים רק 90 איש.

 

מתוך פנקס הקהילות  כרך ה’

 

מצבת הנצחה

ספר יזכור

יוסי חן, האור בקצה היער