עיירה בנפת קובל
העיירה ויז'בה שוכנת על מסילת הברזל קובל-בריסק דליטא. יסד אותה הנסיך ואסיל סאנגושקו זמן קצר לפני שנת 1543. בשנת 1548 עברה לבעלות המלכה בונה וזו העניקה ליישוב זכויות עיר, שאושרו באותה שנה בידי בעלה, המלך זיגמונט אוגוסט.
ליהודים, שכנראה התחילו להתיישב בויז'בה באותה עת, ניתנו כל הזכויות מהן נהנו העירונים הנוצרים והוטלו עליהם כל החובות שהיו מוטלות על אלה.
שני נציגים יהודיים השתתפו בבחירת ראש העיר. בשנת 1663 אישר המלך ולאדיסלאב הרביעי את הזכויות שניתנו לעיר (כולל אלה של היהודים). מאותה שנה קיים מסמך של הסטרוסטה הקובלאי קז'ישטוף אופלינסקי, שניתן ליהודים ובו פירוט של זכויות היהודים: רשות להחזיק בית כנסת, בית קברות, אטליזים, בית חולים (כנראה "הקדש"), בית מרחץ. ליהודים הותר לרכוש מגרשים ריקים, אך לא בתים של נוצרים. ליהודים הותר גם לייצר מי-דבש, שיכר ויי"ש ולעסוק בממכר של כל מיני סחורות, פרט לאלה של נרצחים, טבועים או שנגנבו מן הכנסייה. במקרה של סכסוך בין יהודי לנוצרי יישבו בדין יחד עם התת-סטרוסטה שני דיינים יהודיים. היהודים שוחררו ממס אנגריה והבתים של הרב, החזן והשמש שוחררו לגמרי ממיסים.
מסמך זה של אופלינסקי אושר בשנת 1644 בידי המלך ולאדיסלב הרביעי.
בשנת 1700 הייתה הקהילה כפופה לקהילת האם קובל.
מלחמות שודדים גרמו לירידה במספר תושבי העיר היהודיים וב 25 באפריל 1711 נחתם בין היהודים לעירוניים הנוצרים הסכם לשיקום העיירה. מסתבר, שבתים יהודיים רבים נעזבו מיושביהם והעירוניים היו מעוניינים ככל הנראה בשובם של היהודים.
בהסכם נקבע, שהיהודים יסלקו את חובם לעירייה בסכום של 300 זהובים ושהם יחזיקו בחלקות קרקע קטנות (בשכירות של עד 10 גרושים של פולין). כמו כן יחזירו היהודים אדמות ממושכנות, שטרות חוב ומשכונות שונים שמועד פירעונם חלף. כל זאת על פי ההסכמים הקיימים כיון שהמכס על משקאות, ייצורם ומכירתם היה בידי יהודים. הוסדר גם עניין זה בהסכם הנזכר. בשם קהל ויז'בה חתמו עליו וול (וולף) בן לייב, יצחק בן פטמקו ושלמה בן יהודה.
עד פירוק ועדי הארצות והגלילות בשנת 1764 המשיכה ויז'בה להיות כפופה לקהל קובל. על כך מעידה חלוקת מס הגולגולת בשנים 1732 ו 1739.
בשנה הראשונה שלאחר הפירוק, בשנת 1765, נמנו בויז'בה 27 בתים של יהודים – בהם גרו 154 נפשות מגיל שנה ומעלה. לא נמנו כלי הקודש שהיו פטורים ממס ומשתמטים.
סקר שנערך בשנת 1789 העלה, שהיו בויז'בה 11 בתים של יהודים וגם 3 פונדקים של יהודים.
בתקופת השלטון הרוסי גדל מספר היהודים בעיירה והם היו בערך מחצית מתושבי היישוב. לאחר שנסללה מסילת הברזל קובל-בריסק דליטא בסוף המאה ה 19 נקבעה בה תחנת רכבת, לידה התפתחה ויז'בה החדשה ורוב היהודים עברו לגור בה.
במפקד שנערך בשנת 1897 היו בעיירה פחות מ 500 נפש. באותו זמן היו בעיירה בית כנסת, 2 חנויות ו 3 טחנות קמח קטנות של יהודים.
בתקופה שבין שתי המלחמות התגוררו בויז'בה בערך 400 יהודים. רובם היו בעלי מלאכה – חייטים, סנדלרים, נגרים ונפחים – שעבדו אצל הכפריים. מיעוט קטן עסק במסחר זעיר וברוכלות.
בספטמבר 1939 נסוג הצבא הפולני ורבות מיחידותיו עברו דרך העיירה. עקב כך היו היתקלויות עם המיליציה המקומית שהוקמה אז, הודות להתערבותו של מנהל בית הספר הפולני בויז'בה היהודים לא נפגעו.
הצבא הגרמני נכנס לויז'בה ב 27 ביוני 1941. מיד התארגנו ממשל ומשטרה אוקראינים. בלילות עסקו השוטרים בשוד, היכו את היהודים והתעללו בהם ואף רצחו כמה מהם.
על היהודים הוטלה החובה לשאת סרט שרוול ועליו מגן דוד כחול, אסור היה להם להימצא מחוץ לבתים משבע בערב עד שבע בבוקר המחרת והם נלקחו לעבודות כפייה בחטיבת עצים ובשיפוץ מבני ציבור. המשק החי ומצרכים רבים הוחרמו.
ב 5 באוגוסט נצטוו היהודים לבוא לבית הכנסת ושם נבחרו מתוכם 260 איש, שהובלו ברגל לכיוון העיירה מצ'יוב ובדרך כולם נרצחו.
בספטמבר 1941 נקרא הרב לבוא למשרדי הממשל האוקראיני המקומי ושם הודיעו לו שעל היהודים לשלם תוך 5 ימים כופר בסך 50,000 רובלים. היהודים אספו חפצים, מכרו אותם ומסרו את הכסף.
בדצמבר 1941 הגיעה דרישה מן הגביטסקומיסר בקובל לשלם כופר של 75,000 רובלים.
שני נציגים מויז'בה נסעו ליודנראט בקובל וזה הבטיח להשתתף בסכום של 50,000 רובלים. הודות להשתדלות ראש היודנראט הגרמנים ויתרו על דרישתם המקורית והסתפקו בסכום של 20,000 רובל ואלה נאספו בויז'בה.
בקיץ של שנת 1942 רוכזו בגטו פתוח בויז'בה יהודים מכפרי הסביבה ובסוף אוגוסט 1942 כולם נרצחו.
ערב החיסול הציתו היהודים בתים רבים ועשרות ברחו, אבל רובם נתפסו בידי האוקראינים ונרצחו. רק בודדים ניצלו.
עפ"י פנקס הקהילות כרך ה'