בתי כנסת, תפילה ובתי מדרש בווהלין

בתי כנסת, בתי תפילה ובתי מדרש, מבניהם חוץ ופנים, קהל מתפלליהם ע”פי ספרי הזיכרון של הקהילות

מאת: יעקב מור

מבוא

בתי הכנסת בגולה מילאו תפקידים רבים ושונים. מקום תפילה ולימוד תורה, בית ספר לילדים, ספרייה ציבורית, מקום כינוס לועידות בענייני הכלל ולעיתים קרובות באגפים הסמוכים לבתי הכנסת נמצאו מוסדות הקהילה השונים ומשרדיה, קופות הצדקה, אולם לחתונות ולאירועים.
כמו כן מלבד בתי כנסת היו בתי תפילה על פי מקצועות כגון: קצבים, חייטים וכו’,
ובתי תפילה שנקראו קלויז.

סגנונות בניה

א. בתי כנסת מעץ

סגנון יהודי מובהק, שניתן להגדירו כיהודי מיוחד, התפתח בפולין ובחבל ווהלין כיום אוקראינה, שם התיישבו במשך דורות רבים, בשלווה יחסית.
בארצות אלה בנו היהודים בתי כנסת מעץ – חומר גלם שנלקח מן היערות הסמוכים והערים בווהלין עשירת היערות.
סגנון בניה זה נוצר למן המאה ה-17 ובמשך המאה ה-18, טיפוס חדש של בתי כנסת בעלי אופי מקורי מובהק שהיה תופעה יחידה בארכיטקטורה.
צורת בניה זו היא הביטוי הידוע והשכיח ביותר של אומנות יהודית עממית. אומנות זו כבשה את כל תחום המושב היהודי במזרח אירופה.
בתי כנסת אלה עוצבו הן פנימית והן חיצונית באופן מיוחד.
לדוגמא: היציעים הציוריים, ארון הקודש, עשיר במוטיבים הלקוחים מעולם החי והצומח.
הבימה הייתה מוגבהת, הגגות היו בעלי רעפי עץ בעלי קומות ורבדים של הגג וגגות על גבי גגות דוגמת בית הכנסת בזדולבונוב.
החלק העיקרי בבניין בית הכנסת מעץ הוא החלל, אולם התפילה הראשי.
מסביב לגוף הבניין הראשי מתרכזים גופים קטנים יותר, ובית כנסת חורפי לימות החול. חדרי מדרגות וחדרים למטרות שונות. בקומה השנייה היו בונים “עזרת נשים”.
מתוך בתי הכנסת מעץ שנבנו במרוצת השנים נותרו יחידים ששרדו בתקופת השואה וגם הם הפכו למקומות בילוי, בתי ספר, מחסנים ועוד.
אך על פי עדות של איש הקשור עדיין בכל נימי נפשו לשרידי היצירה של היהודים וזכרם
“כל בתי הכנסת היהודים מעץ הושמדו כליל בשואה “.
כתוצאה משריפות או רקבון העץ חלק הושמד בימי מלחמות ופרעות. עד מלחמת העולם השנייה נשתמרו עדיין בתי כנסת שהידועים בהם בעיירות אוליקה, פוריצק ורדזיבילוב.

ב. בתי כנסת מבצריים

במאה ה-17 נבנו בתי כנסת מאבן-מבצריים. במיוחד בערים אוסטראה, לובומל, לוצק, סטפאן ועוד.
בתי כנסת אלו נבנו בסגנון זה עקב הגזרות של העיריות הנוצריות שאילצו את היהודים להתיישב מחוץ לחומות העיר. לכן נבנו בתי כנסת בצורת בניינים מבוצרים. בתי כנסת אלו שימשו גם להגנה ולהדיפת האויבים הפולשים כגון: השוודים, הטטרים, הקוזקים, הרוסים והתורכים. במיוחד בשנות גזרות ת”ח ות”ט והמלחמות עם השוודים, תקופה של התגוננות ועמידה על נפשם של היהודים.
היהודים השתתפו בפועל בהגנת עריהם ולכן בתי הכנסת המבצריים היו בעלי קירות עבים, בעלי חלונות גבוהים וגג שטוח. בלוצק בנו גם מגדל ששימש בזמן המלחמה עמדת צופים.
מבחינה ארכיטקטונית בבתי כנסת אלה מודגשת הצורה הריבועית של הבניין ומובלטת בו הצורה החיצונית. בתוך בית הכנסת הודגשה יפה מרכזיותה של הבימה, שבנויה בתוך ארבעה עמודי תווך הקשורים ביניהם , ראה תמונה לוצק, ובאוסטראה עמודי תווך שאינם קשורים ביניהם.
בתי כנסת אלה נבנו בניגוד גמור לאוכלוסיה היהודית של הערים. מבחינה כלכלית היהודים בערים אלה היו עניים, עדות בעלת משמעות רבה לחוסר הישע שלהם.
ראוי לציין כי חלק מבוני בתי הכנסת היו אדריכלים יהודים, לדוגמא בית הכנסת המבצרי בסטפאן נבנה על ידי אדריכל יהודי. כמו כן הקישוטים שעל הבימה ועמודיה היו מעולם החי והצומח דוגמת בתי הכנסת בלוצק ובלובומל.

חורבן והצלה

מבתי הכנסת הבנויים מעץ נשדדו כלי הקודש, חפצי האומנות היהודית היקרים, כלי כסף ועוד. חלקם אף הועלו באש ונשרפו כליל במרוצת השנים. כתוצאה מהשריפות הפכו בתי הכנסת ל”מתכת” של נברשות, מנורות חנוכה וספרי קודש המפוזרים ברחובות.
כאוד מוצל מאש יש לציין את מעשה ההצלה של אוצרות בית הכנסת בלוצק.
בספרו חורבן יהודי פולין, מספר המחבר שלונסקי “הקהילה הלוצקאית מסרה לי ארגז גדול ובו חפצים עתיקים יקרי ערך של בית הכנסת. תעודות, עתיקות ועוד, בשווי של כשלושים אלף רובל. כל שכיות חמדה אלה נמסרו לשמירה לממשלה הסובייטית לשימור במוזיאון היהודי.
לסיכום ערכם האמנותי של בתי הכנסת הללו מתבטא בעובדה שבהם נתגלה לא רק סגנון אדריכלות חיצוני מיוחד במינו, אלא גם נוסח בניה פנימית מבחינה אומנותית ודתית כאחד.


אוזיראן

בית הכנסת הגדול (ראה תמונה). אגדות רבות נרקמו סביבו ואין להבחין בין אגדה למציאות. מתי נבנה? מי בנהו? אך תמיד הוא נשאר שלם ולראיה כל השריפות שהיו תופעות תדירות בעיר פסחו עליו וזה הגדיל את המסתורין סביבו. מאחר והיה בנוי כולו מ-קורות עץ עבות ללא טיח וסיד, על תקרתו מצוירים שנים-עשר המזלות ושמות החודשים. על קירותיו ציורי השולחן של המשכן ועליו לחם הפנים, מנורת המאור וכו’. על שולחן מיוחד ליד עמוד התפילה עמדה מנורת נחושת בת שבעה קנים וגובהה כקומת אדם. לבית הכנסת היו שני אגפים, באגף אחד היה בית תפילה לחייטים ובשני בית תפילה של הפרוונים. ובבית הכנסת הגדול התפללו בעיקר “עמך” בנוסח אשכנז. בחגים התפלל חזן ומקהלה. ראוי לציין כי כל ימות השבוע היה בית הכנסת סגור.
לא רחוק מבית הכנסת עמד בית מדרש – בנין אבנים בן קומה אחת, מסדרון רחב נמשך לאורך כל הבית ומבדיל בין אולם התפילה ובין המחסן. ארון הקודש היה היפה בעיר.
מתחת לרצפת הבימה הייתה גניזה ל”שמות” ספרים קרועים, תפילות שנפסלו, פרוכת קרועה ועוד. לאורך האולם עמדו שולחנות וספסלים. בבית המדרש, התפילה לא פסקה מהשכם בבוקר ועד לשעות הצהרים. מניין גומר ומניין חדש מתחיל, לפי סדר קבוע של מתפללים. תחילה אנשי השוק, אחריהם החנוונים ואחריהם החסידים. בית המדרש היה מוחזק בעיר כמוסד הרוחני העליון. מלבד שמחות מצווה לא נשמעה בבית זה שיחת חולין, אלה תפילה בלבד. היו גם בתי תפילה נוספים וקלוייזים כמעט בכל רחוב, מהם ציבוריים ומהם בבתים פרטיים שבעליהן נדבו לשם מצווה או בשכר זה שהיו עוברים לפני התיבה בשבתות ובחגים.
בתי התפילה הציבוריים היו בעיקר רכוש הקהילה.
אוליקה – בית הכנסת הגדול – בנוי מעץ עם מרפסות (ראה תמונה). יש פרטים מעטים על יתר בתי הכנסת בתי התפילה ובתי המדרש. בעיירה היו רבים וקרויים על שמות חצרות הרבנים וכן על שם בעלי המלאכה – בית כנסת של החייטים, הסנדלרים ועוד.
בבית הכנסת של החייטים בערבי שבתות כל החיים עברו להתנהל בו. בית כנסת זה היה שונה מאחרים. תקרתו הייתה נמוכה והוא היה צמוד לבית הכנסת הגדול והכניסה אליו הייתה אך ורק לבעלי מלאכה.
כמו כן היו בעיירה בתי מדרש של קהילות החסידות, טריסק סטולין ועוד.

אוסטרה

אוסטרה או אוסטרוג, שמשמעו ברוסית “מבצר” (ראה תמונה). בית הכנסת הגדול או כפי שנודע בעולם היהודי בשם בית הכנסת של המהרש”א (רבי שמואל אידליש).
אין פרטים על מועד בנייתו המדוייק ומייסדיו. הוא בנוי בצורת מבצר מקומר בעל קירות חומה עבים מאד (ראה תמונה). מכיל מרתפים תת קרקעיים. ייחסו אותו אל ראשית יסוד העיר לפני 1,000 שנים והתיישבות היהודים בעיר כפי המסופר הייתה מבצר יווני עתיק שהוסב ע”י היהודים לבית כנסת.
הכניסה לבית הכנסת הייתה במדרגות . מלבד ההיכל הגדול שתקרתו המקומרת נשענה על ארבעה עמודי ענק בעלי שמונה צלעות, היו בה עליות ועזרות לרוב, אשר שימשו מקום תפילה למניינים שונים. כן הכיל בית הכנסת תשמישי קדושה – ספרי תורה עתיקים, עצי חיים, כתרים, פרוכות רקומות בזהב מלאכת מחשבת, וכן כמות גדולה של כלי כסף עתיקים ויקרים. ארון הקודש היה מוזהב, התנשא לגובה רב והסתיים בדמות של נשר גדול בעל כתר. כותל המזרח עוצב בדמות של חיות, עופות, פרחים ועיטורים שונים. סמוך לבימה עמדה מנורה גדולה של נחושת קלל. לפני מלחמת העולם הראשונה (1912), שופץ ארון הקודש וכן צוירה כיפת התקרה בציורים נפלאים.
יש לציין כי במהלך הפרעות ת”ח ות”ט נשאר בית הכנסת לפליטה. נחרב וטומא ע”י הגרמנים בתקופת השואה.
בית הכנסת שימש גם למטרות ייצוג רשמי כלפי פנים וכלפי חוץ והתפילה בו הייתה נוסח “אשכנז”. ראוי לציין כי לא קבעו בו מזוזות בדלתות. נאסרה בו אכילה, שתייה ועישון, ואף לא לימוד תורה. רק תפילת שחרית ואמירת תהילים עד תקופה מסויימת.
לאחר ששופץ בית הכנסת מבית ומחוץ הוכנסו בו סדרים חדשים והוסיפו תפילה ע”י חזנים ומקהלה. בתקופת השואה הנאצים ועוזריהם ביקשו להתנכל לבית הכנסת אך לא עלה בידיהם לנתצו כליל, אלא רק את בית הכנסת של הקצבים שהיה צמוד אליו. מסופר על נס שאירע “נס הפצצה”, בהתקבץ תושבי העיר לבית הכנסת בעת הפצצה, נפלה פצצה רבת עוצמה על גג בית הכנסת אך לא התפוצצה ולא הזיקה לאיש, כמו כן ההיכל המרכזי נשאר איתן. מסביב לבית הכנסת הגדול התרכזו בתי תפילה רבים כגון הקלויז הגדול ע”ש הט”ז (רבי דוד סגל בעל – טורי זהב). בימי הפרעות נהרס הקלויז ונבנה מחדש. בשריפה הגדולה בשנת 1889 נשרף כליל, ונבנה שוב מחדש. כמו כן היו בעיר עוד כ-14 בתי תפילה, בתי מדרש, ובתי כנסת על פי משפחות הרבנים ובעלי המלאכה.

דובנא

בית הכנסת הגדול (ראה תמונה) נבנה בין השנים 1782-1794, בנוי מאבן, גבוה וכיפתו נשענת על ששה עשר עמודים הבנויים בארבעה טורים ומתנשא מעל כל בתי העיר. פנימיותו שופעת אור, כתליו בהירים ושני עמודים שעליהם נשענה התקרה, איתנים.
ארון הקודש שבו, עשוי מלאכת מחשבת, על דלתותיו ועמודיו פיתוחי עץ מוזהבים, מעוצבים בפרחים, שרפים, כרובים וענפי גפן. בארון הקודש היו כ-60 ספרי תורה. כן היו בבית הכנסת כלי קודש מכסף כגון כתרים, עצי חיים, מנורות, קערות, פרוכות, שאחת מהן הייתה יקרה ומהודרת, רקומה בחוטי כסף וזהב. היו בבית הכנסת ארבע עזרות נשים. במבוא לבית הכנסת היו צמודים לשני צדדיו ארבעה בתי תפילה.
בבית הכנסת הגדול התפללו “עמך” ובעלי בתים כאחד.
בעיר היו עוד שבעה עשר בתי תפילה ומדרשים ששרתו את כיתות החסידים, בעלי המלאכה ואנשי המפלגות השונות בעיר. כמו כן התקיימו בדובנא בתי מדרש של חסידי טריסק, אוליק, סטולין ושל הפרוונים. בית המדרש של חסידי אוליק היה מיוחד במינו ובמתפללים שלו, כיון שרוב מתפלליו היו “מתנגדים” ולא חסידים, שבראשם עמד הראב”ד (רבי פנחס מנדל רוזנפלד).
בית מדרש נוסף היה ע”ש אברהם מרדכי שבמרוצת השנים נשרף פעמיים ושוקם. הוא נשרף בשלישית ונבנה מחדש הוכנסה בו עזרת נשים, הותקן ארון קודש חדש, קירותיו ותקרתו נצבעו בסגנון הימים ההם.
קהל המתפללים היה מורכב ברובו מסוחרים, חנוונים, בעלי מלאכה בעלי עגלות, סבלים ו”עמך”. ראוי לציין כי חוץ מהמתפללים היו באים בוקר בוקר ובמיוחד בין הערביים, יהודים שנמצאו בקרבת מקום, לשמוע נאום של אחד הדרשנים שנקלע לעיר וכן ללמוד דף גמרא יומי, פרקי משניות ואף לחטוף שיחה בענייני דיומא ולפעמים כדי להתחמם ליד התנור בקור החורף.
כל שאר בתי המדרש אם מתנגדים או חסידים היו, כולם יראי שמים, אנשים ישרים ותמימים שגם אם היו חלוקים בדעותיהם, בחייהם – הלכו למות יחד על קידוש השם.
כל בתי המדרש ובתי התפילה נחרבו בשואה.
בשנת 1939 תחת השלטון הסובייטי הפכו בתי הכנסת למועדוני תרבות ולבתי מלאכה.
מעדות של אחד הניצולים שביקר במקום בשנת 1946 סופר כי אין יהודים בעיר ואחד מבתי המדרש שנותרו משמש כיום כמסעדה. לאחרונה הובאה בפני הנהלת האיגוד בקשה של עיריית דובנא והקהילה בארץ להשתתף בשיפוץ בית הכנסת והחזרת עטרה ליושנה, אך מאחר וכיום אין יהודים בעיר לא אושרה הבקשה.

הורוכוב

בית הכנסת הגדול (ראה תמונה) נבנה בשנות השמונים של המאה הקודמת. בנוי עץ, גבוה, ומצופה פח, בראשו כיפה. בתי תפילה רבים היו בעיר כגון: הסציגורער, שטיבל, אוליקר, קארלינר ועוד. הם היו מרוכזים ברחוב בשם “שול גאס”. באחד הרחובות היה גם השטיבל הקייני. בשטיבל הסציגורי הרכב המתפללים היה שונה במקצת משאר בתי התפילה. מרובים בו בני הדור השני, אברכים צעירים, רובם ממשפחות ציוניות. בשטיבל האוליקי היו המתפללים בעלי המלאכה שבעיר כגון חייטים, סנדלרים, פחחים וכו’. סמוך לבית הכנסת היה בית מדרש, רב היה מספר המתפללים מאשר בשטיבלך ושימש גם כמקום לאסיפות, וגם לדרשנים שהיו מגיעים לעיר . בבית הכנסת היו מתפללים מכל שכבות העם.

זווהיל – נובוגרודווהלינסק

שלושים בתי כנסת ובתי מדרש היו בזווהיל שהמפורסמים מביניהם היו בתי הכנסת הגדול ובית הכנסת הטוריסקי. שניהם נשרפו בשנת 1919 בשריפה הגדולה (ראה תמונה). בית הכנסת הגדול היה אחד מבנייני הפאר, בנוי מאבן ונבנה בשנת 1740 כאשר העיר וסביבתה היו תחת השלטון הפולני. במשך מספר דורות הכניסו בו שיפורים והוסיפו ציורים על תקרתו הקמורה ועל קירותיו. בבית הכנסת התפלל חזן עם מקהלה. כינו אותו בית הכנסת “די האלטא שול”, כי לא היו אמצעי חימום לתנורים. כמו כן היו בתי כנסת של בעלי מלאכה כגון: חייטים, סנדלרים, בורסקאים ואף בתי כנסת על פי הקהילות החסידיות. ראוי לציין את בית הכנסת של ה”כלי זמר”. בנוסף היו בתי תפילה של משפחות הרבנים והישיבה של זווהיל שנמצאת כיום בירושלים.
בית כנסת נוסף שהיה ונקרא בית הכנסת “ותיקין” – רוב מתפלליו היו משכימים קום לפני צאתם לעבודה בבוקר, כגון: טייחים, בנאים, פועלים, סבלים ושואבי מים. עוד בית כנסת הראוי לציון היה ה”נידער שול”, בית הכנסת העתיק ביותר בעיר ונבנה שנית לאחר שקירותיו התמוטטו. בו התפללו גם אנשי “עמך”.

אלכסנדריה

באלכסנדריה היו ארבעה בתי כנסת. בית הכנסת הישן, שהיה כחומה, בנוי קירות אבן עבים עם גג של פח. היה בית הכנסת המרכזי, בית הכנסת “ליובומירסקי” בו היו מתפללים בעלי הבתים מהמעמד הבינוני “המשכילים” הציונים. בית הכנסת של הבנאים, “בית הכנסת החדש” ובית הכנסת ש”מעבר לנהר” הורין.
לבית הכנסת הישן היו צמודים אגפים של סנדלרים וחייטים, בית תפילה קטן של חברת “משניות”, בית תפילה קטן של הבורסקאים, שהיה בעליית הגג של בית הכנסת הישן.
בשואה פוצצו הגרמנים את בית הכנסת הישן מיד עם כניסתם. את בית הכנסת “ליובומירסקי” הפכו האוקראינים למחלבה. בית כנסת נוסף שהיה בסביבות הגטו וכן בית מדרש ישן נהרסו כליל ועל מקום בית המדרש משתרע שוק של דוכנים למכירת פירות וירקות.

ברסטצ’קה – ברמליה – (בורומל)

בברסטצ’קה היו בתי כנסת אחדים ובתי מדרש. כמו כן היו בעיירה מספר קלויזים של חסידי טריסק, חסידי אוסטרוג ואוליקה – שהיה היפה מכולם. בבית הכנסת היו מתפללים “עמך” רק בשבתות וחגים. בית כנסת זה לא היה מוסק ובחורף היה בו קר. גם בבית המדרש הגדול התפללו ,עמך” והוא היה מוסק מבוקר עד ערב.
בשואה נחרבו בית הכנסת הטריסקאי ובית הכנסת באוליק נחרב גם בית המדרש הגדול.
עפ”י עדות מפי ניצול שואה שביקר בעיירה שני האחרונים נותרו עומדים ללא גג. רק הארובות שלהם מזדקרות למעלה כמודיעות על החורבן שלהם.
בניין בית הכנסת הגדול היה בניין מפואר ובמיוחד ארון הקודש שבו (ראה תמונה).
בין חסידי טריסק וחסידי אוליק בזמן שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה היה ריב גדול שהגיע לידי כך שלא ישבו ליד שולחן אחד וכן כל אחד שפסל פסקי דין של האחר. ריב זה יושב ע”י אחד מאנשי העיירה שגם הפיץ את הזיקה לא”י, ע”י כך שהניח קערה בבית הכנסת לתרומות לקרן הקיימת לישראל.
בית הכנסת הגדול שבו התפללו לרוב בני “עמך” ועל ידו הוקם בית הכנסת לחייטים. היו עוד מספר בתי תפילה, בית המדרש שבו התפללו תושבים אמידים וגם בעלי מלאכה מעטים שמצבם הכללי היה טוב יותר. מבחינת ההשקפה בחיי היהודים (לאומיות וציוניות) היו שניהם ניטרליים. בית התפילה האוסטרי – קלויז, ובו אדוקים קיצוניים וגם מתנגדים לציונות. בית התפילה הקלויז הטריסקאי שהיה לו צביון ציוני. האוליקר קלויז, אדוקים אבל היו בו גם ציונים במספר מועט.
על פי עדות של האחרון מיוצאי ברסטצ’קה שראה את העיירה בחורבנה, סופר כי למרות ההרס, בית הכנסת הגדול נשאר וכיום נמצא בו בית חרושת לנקניק.

דמידובקה

שלושה בתי תפילה היו בעיירה: בית הכנסת הגדול, בניין עץ בנוי בסגנון עתיק עם חלונות גבוהים ושמשות צבעוניות. רוב המתפללים בו היו אנשי דלת העם. בית הכנסת היה סגור בימי חול ונפתח רק בשבתות וחגים. היו בדמידובקה גם קלויז של חסידי טריסק ובית מדרש, ששימש את רוב בני העיירה, בית המדרש היה פתוח גם בימי חול ובשבתות והיה תמיד שוקק חיים ברוב שעות היום והערב. כמו כן היו בעיירה
גם חסידי אוליקה שהיו על פי רוב בעלי מלאכה ודלת העם. לעומת חסידי טריסק, עליהם נימנו החנוונים והסוחרים האמידים בעיירה.
בשואה הפכו בית הכנסת ובית המדרש בתוך הגטו למחסנים לאגירת תבואה וקמח.

ולאדימירץ

מלבד שלושה בתי כנסת של החסידים היה גם בית כנסת כללי שנקרא בית הכנסת הגדול או בית הכנסת של הקהל (די קהושע שול), שהיה בנוי מאבן (ראה תמונה)-(80). בית הכנסת הטריסקאי (חסידי טריסק), ובית הכנסת הסטיפנאי (חסידי סטיפאן). היה גם בית מדרש קטן שנקרא בית הכנסת של החייטים, שבו רוב המתפללים היו בעלי מלאכה.
בשריפה הגדולה בשנת 1934 הוא נותר על תילו וכל בני העיר היו באים להתפלל בו. ראוי לציין שבבית הכנסת למדו גם תורה ולאחר שאברך שהיה מגיע ללמוד בעצמו דף גמרא, היה עובר ללמוד בבית המדרש. בית הכנסת היה בעיקרו מקום תפילה ולימוד תורה, אך למעשה נחתכו בו על העניינים הציבוריים וגם בחיי הפרט מילא תפקיד לא מבוטל. אחרי התפילה אלה שקראו עיתונים היו מספרים לשומעיהם ממאורעות העולם ומפוליטיקה.
בבית הכנסת הטריסקאי היו קוראים ומסיימים את כל ספר תהילים.
ולאדימירץ הייתה גם עיירה חסידית מקדמת דנא. החסידים נמנו על שלוש שושלות : טריסק, סטיפאן וסטולין. לכל אחת היה בית מדרש משלה. חסידי סטולין-קרלין שלא כשאר בתי התפילה, היו מתפללים בימי החול רק מניין אחד. מזמן לזמן היו האדמו”רים של החסידות פוקדים את חסידיהם בולאדימירץ – מאחר והם לא גרו בעיירה האדמו”ר הטריסקאי היה מקובל, האדמו”ר מקארלין היה מלוצק, האדמו”ר הסטיפאני היה מארה”ב ולכן הם ביקרו בעיירה אחת למספר שנים.

לוצק

בעיר היו כ- 45-50 בתי כנסת או בתי מדרש. אם היו מונים את המניינים הקטנים שהיו פחות ידועים היו מספר בתי התפילה גדולים יותר.
המפורסם ביותר היה בית הכנסת המבצר – הוקם בשנת 1626 כמבצר ונחנך בשנת 1628. הוא בנוי בסגנון הרנסנס האיטלקי והפולני (ראה תמונה). בית הכנסת שימש לא רק כמקום תפילה אלא גם עמדת הגנה מפני אויבים. בימי פורענות נאספו בתוכו היהודים והגנו על עצמם. באגף אחד בנו צריח ששימש בימי שלום כבית סוהר של הקהילה. בית הכנסת נמצא בעיר העתיקה של לוצק, ממוקם על אי המוקף מכל צדדיו תעלות מים על הנהר סטיר. מתחתיו נחפרה מנהרה המחברת אותו ליתר חלקי העיר ובתקופה מסוימת לארמון המלכים.
גגו של בית הכנסת בנוי עם מעקה חזק ובו חרכי ירי להגנה מפני תוקפים, כאשר הכניסה לגג היא בעלית הגג. מכל ארבעת צדדיו הוקמו קירות מגן חזקים. הקירות נתמכו ע”י מערכת של עמודים עם אשנבי ירי. לא אחת שימש בית הכנסת המבצרי להגנת העיר לוצק מפני התקפות הקוזקים והרוסים. יש לציין את המבנה האדיר של הבימה שנקראת “בימת מגדל”, שעמדה בין ארבעה עמודי תווך מקושטים ומעוצבים בדמויות מהחי והצומח (ראה תמונה). המבנה הפנימי כלל גם קירות הנתמכים בקשתות בשטח שבין החלונות, גם הם מקושטים. קירות אלו קשרו את אולם התפילה לעזרת הנשים.
גם מבחינת כלי הקדושה שימש בית הכנסת כעין מוזיאון לחפצים לכלים יקרי ערך, ארונות קודש, בימות, פרוכות, כסאות אליהו, פמוטים, נברשות, סידורי תפילה ושאר תשמישי קדושה. בארון הקודש היו 72 ספרי תורה ועוד כמות מרובה של כלי קודש, זאת למרות השריפה שפרצה בשנת 1869 בפנים הבית ושרפה את כל כלי הקודש. רק בית הכנסת נשאר , כלי הקודש נאספו מחדש במרוצת השנים והפכו למוזיאון בתקופת הרוסים. בבית הכנסת המבצרי שכן גם בית הכנסת של הקצבים שבו היו מתפללים גם השוחטים שהועסקו על ידם. נוסח התפילה היה נוסח אשכנז.
בתי כנסת נוספים שראויים לציון היו בית הכנסת הישן הבנוי עץ, בית הכנסת של עדת הקראים (ראה תמונה). בדרך כלל לא היה להם מנין ולכן בחגים ובשבתות היו מצרפים למניין את נשותיהם וילדיהם. בתי כנסת של בעלי המלאכה, בתי כנסת של חסידי קהילות שונות כגון חסידי טריסק, סציגורה, אוליק, סטפאן, סטולין-קרלין ובתי כנסת ע”ש משפחות רבנים. וכן בתי כנסת המכונים בשמות שונים שהיו בית כנסת ובית מדרש כגון בית מדרש המכונה “די בוקר שול”, “דער עשירי – בית מדרש”, תלמוד תורה, חברת תהילים, “המשרתים”, “די נידעווער שול”, בית הכנסת מאבן.
בלוצק היו בראשית המאה ועשרים 9 בתי מדרש. בית המדרש הגדול, בנין גדול עם חלונות גדולים בו היו מאות מתפללים בשבתות ובחגים וגם בימי חול, בו גם נישאו הרצאות ציוניות ומגידים השמיעו את דרשותיהם. הקהל היה מגוון: בעלי מלאכה, סוחרים זעירים, ועוברי אורח. כן שימש בית מדרש זה בית ועד לחכמים, לימוד תורה, בית מקלט לכל צרה ובית מחסה לתלמידי חכמים.
בית המדרש הגדול הישן הפרברי – היה מלא מתפללים והיה מרכז של חדשות היום.
בית המדרש הדולני – בו שכנו חברות שונות כגון: חברת משניות, גמרא, אגודה, תנ”ך ועוד.
בית מדרש נוסף היה בית המדרש החדש שגם בו התקיימו חברות שונות. ראוי לציין שחברות אלה סיפקו את ספרי הלימוד ותפילה בכריכות נאות והיו מארגנים מסיבות לסיום המסכתות.
כמו כן היו בלוצק מספר “שטיבלך” שהיו מכונים על פי שמות של אנשים.

רובנה

עד השואה פעלו בעיר כ-30 בתי כנסת, בתי תפילה, ישיבות, קלויזים ומניינים.
חלקם נהרסו וחוללו בשואה ותכולתם הושמדה כולל ספרי תורה וכלי קודש.
בית הכנסת הגדול נבנה בשנת 1786, בניין צנוע מעץ שנשרף כליל בשנת 1830. לאחר כ-10 שנים, בשנת 1840, החלו להקים במקומו בית כנסת הבנוי מאבן. מחוסר אמצעים נמשכה הבניה כ-34 שנים והושלמה רק בשנת 1874. תחילה בנו את פנים בית הכנסת ואת החצר שהייתה חלק מאדמת ביצה ולאחר מכן את חיצוניותו. הוכנס בו ארון קודש יפה מצופה זהב. לצידו נבנו שתי חנויות לשם הכנסה קבועה, וכן נטעו מספר עצים בחצר. שיפצו את הבניין והוסיפו עזרת נשים בקומה השנייה.
אחרי השואה שימש בית הכנסת כאכסניית ריכוז לשארית הפליטה, וכמאפיה. ראוי לציים כי לאחר השחרור מצאו בבית הכנסת ארגז גדול ובו כ – 15-20 ספרי תורה שלא ניזוקו.
הם הוכנסו לארון הקודש. כיום משמש בית הכנסת לתפילות בשבתות ובחגים, הוא מתוחזק ע”י רב מאנשי חב”ד למרות שבקושי חיים שם מניין של יהודים שבאים להתפלל.
בתי כנסת נוספים שהיו ונהרסו בשואה: בית הכנסת קראסנה – נבנה בשנת 1840, בנוי מעץ ולאחר השריפה הגדולה נבנה במקומו בניין יפה מאבן.
בית הכנסת “בית יוסף” – הוקם בשנת 1892, בית כנסת מיוחד במינו שמתפלליו דאגו לתושבי העיר בזמנים קשים, ושימש דוגמא ומופת למתפללים של בתי כנסת אחרים.
בית הכנסת הווהלינאי – נבנה בשנת 1839 ושופץ לאחר 40 שנה.
בית הכנסת “משניות” – או בשמו הרשמי “קומארצאסקי” כלומר, של סוחרים. לאחר מספר שנים נזקק לתיקונים יסודיים ולכן בנו אותו מחדש מלבנים.
בית הכנסת לסוחרים “סובוטניקס” – נבנה בשנת 1892, עלה באש ונבנה מחדש מלבנים בשנת 1903.
בתי כנסת של בעלי המלאכה – כגון: עגלונים, חייטים, נגרים, בנאים, מובילי מים, כולם נבנו מלבנים.
בית כנסת של הסנדלרים – תחילה נבנה מעץ בשנת 1883 נהרס ונבנה מחדש מלבנים.
כמו כן היו עוד שני בתי כנסת בשמות שונים – “אמריקה” , ו”ועדת ישורון”. גם הם נבנו מלבנים.
היו גם 9 בתי תפילה של החסידויות השונות – חסידי אוליק – מבנה מעץ. בראזנה (בית שמואל) – בניין מבלנים. סטיפאן (בית לוי), סטולין (בית ישראל) – בניין מאבן, בתי תפילה על פי שמות מקימיהם או הרבנים – קווארט, פיסיוק, הרבי מקאמינקה, רבי מאורקה, בלאנק, “לינת צדק”, “ועדת ישורון”.
גם מספר בתי מדרש, קלויזים, ומניינים – בית המדרש הגדול הישן – בנין לבנים שנבנה בשנת 1770 בניין זה נחשב לאחד העתיקים. בית מדרש דרבי לייביש – בניין בן קומותיים בנוי לבנים ומטויח. הוקם בשנת 1830, בקומתו התחתונה היה מרכז מסחרי גדול ועשר חנויות ששימשו לתמיכה במוסדות צדקה ולאחזקת בית המדרש.
הקלויז הישן – נבנה בשנת 1760, מפאת יושנו נטה הבניין ליפול ומתפלליו בנוהו מחדש ושיפצוהו. ראוי לציין כי בין תלמידיו החכמים היה דוב בר שהיה מתלמידי הבעש”ט והוכר בעולם החסידות בשם “המגיד ממזיריטש”.
הקלויז הטריסקי – היה בנוי מעץ כשנשרף, במקומו נבנה בניין חדש. לידו נבנו 2 בניינים ששרתו את הקהילה “הכנסת אורחים” ו”לינת צדק”.
בצד בתי התפילה היו גם כמה ישיבות ומניינים קבועים. ראוי לציין את הישיבה “עץ חיים” שהוקמה בשנת 1890 – תחילה בדירה שכורה של שני חדרים בבית ישן, לאחר מספר שנים הועברה לבניין עץ ישן, לאחר מכן עברה לבניין גדול ששופץ עם חצר.
בעקבות צו המפקח על החינוך בעיר הונהגו בה גם לימודים כלליים לרבת שפת המדינה. גם הרוח הציונית חדרה אליה והתלמידים החלו חולמים על עליה לארץ ישראל.

טוצ’ין – קריפה

5 בתי כנסת היו בעיירה, רובם היו של שושלות החסידות : טריסק, אוליק, ברזנה וסטולין, וכן היה בית מדרש. לכל בית כנסת היו מנהגיו ומסורותיו.
בית הכנסת הגדול שנשרף היה בנוי מעץ, נחשב לעתיק יומין, היה משמש גם את היהודים מכפרי הסביבה בחגים. בית הכנסת שימש לתפילה, ללימודים ולמפגשים. בימי חול היו מסדרים שם גם ענייני עסק והיו יהודים שפרנסתם לא הייתה מצויה ולהם שימש בית הכנסת מקלט בו היו מתחממים באמצעות תנור וגם עוסקים בפוליטיקה ובדברים העומדים ברומו של עולם. לקבצנים הנודדים מעיירה לעיירה שימש בית הכנסת כמקום שינה.
בית הכנסת ” הקוזאצי שול” – בו היה הציבור מורכב מבעלי המעמד הבינוני העשיר.
בנוסף היו עוד, בית הכנסת “הברייטר גאס” ובית הכנסת “בזאמר” – בחולות.
בית המדרש – “בנוי מאבן” , התבלט מאד בבניינו המאסיבי כלפי חוץ ומינימנטלי כלפי פנים. האולם בו היה מרובע בעל ארבעה עמודים המחלקים אותו לתשעה חלקים שווים ומקומרים. מקומה של הבימה היה בין ארבעת העמודים ומוגבהת קמעה, העלייה אליה הייתה במדרגות. מסביבה היה מעקה מברזל רקוע. ארון הקודש היה מוצב בכותל המזרחי, עטור בעיטורים מעשי אומנות חטובים בעץ, מסביבו עיטורי תבליט וציורים על נושאים תנכיים כגון: רץ – כצבי וגיבור – כארי, שצוירו ע”י צייר אמן על בדי שמן רחבי יריעה.
בית המדרש היה בניין עתיק ונשאר בשלמותו.

מז’יריץ

במז’יריץ היו מספר בתי כנסת, בית מדרש, קלויז, וחדרים ללימוד תורה.
בית הכנסת הגדול – בנוי מלבנים וקירות עבים. באולם התפילה הגדול היו ארבעה עמודים עשויים מאבן והתקרה הייתה בנויה מלבנים עם מעטה קימרון. במבוא הייתה חצר גדולה כאשר להיכל התפילה היו יורדים במדרגות על שום “ממעמקים קראתיך”. מצד החצר היו חדרים ששם התפללו בוקר וערב בכל ימות השבוע, ואילו באולם הגדול היו מתפללים רק בשבתות וחגים. בצידו של בית הכנסת הייתה “עזרת נשים” ויציע (גלריה) לנשים חשובות. ארון הקודש היה ממוקם בכותל המזרח כאשר עיצובו היה מעשה חיטוב ופיתוח של דמויות אריות, נשרים וציפורים. עמוד התפילה היה קבוע סמוך לכותל המזרח ששם היו מתפללים מנחה של ערב שבת ושחרית. קהל המתפללים היו מפשוטי העם, אנשי עבודה ועמל (ראה תמונה).
בית המדרש הגדול והקלויז הטריסקאי – נודע בזכותו של דוב בר מחסידי הבעש”ט. בתחילה התפללו בו גם חסידי סטולין, אך בגלל מחלוקת הוקם קלויז סמוך לבית המדרש שנסגר ע”י השלטונות ונפתח מחדש. מתפללי הקלויז היו כולם אנשים חשובים ולומדי תורה.
בית כנסת נוסף היה בית הכנסת ד”העיר החדשה”, בו התפללו בעלי הבתים.
מלבד בתי הכנסת היו בעיר “חדרים” ללימוד תורה ובתקופה מאוחרת יותר לימדו בם גם עברית וספרות.
בית מדרש נוסף “הישיבה” מאופיין היה שעל קירותיו שרטטו קוים על פי מהלך קרני השמש וכן קבעו שעון ועל פיו חולק סדר הלימודים וסיום יום לימודי התורה.

מלניצה

בית הכנסת הגדול היה בניין מעץ בן שתי קומות עם חלונות על תקרה עגולה ועל הקירות הצדדיים. החלונות היו עשויים זכוכית צבעונית בכל צבעי הקשת. הציורים שצוירו על הקירות והחריטות שעל ארון הקודש נעשו ע”י יהודי מקרמניץ שהיה אמן
מעולה, הוא ביצע גם את עבודת החריטה של ארון הקודש.
בבית הכנסת התפללו בעלי הבתים וגם בעלי המלאכה שהיו עשירים ומכובדים.
מול בית הכנסת הגדול היו צמודים שני בתי מדרש של חסידי טריסק וגם הם היו בנויים מעץ. בהם התפללו “עמך” – סוחרי סוסים ובקר ובעלי מסחר אחרים.
בית הכנסת ובתי המדרש נשרפו בשנת 1906. מחוסר אמצעים עמד בית הכנסת בחורבנו זמן רב. כעבור מספר שנים, בין הקירות השרופים של בית הכנסת נבנה מצד החזית בניין קטן מעץ ששימש כבית כנסת. מפאת השריפה נפל פחד על תושבי העיירה שלא עברו על יד בית הכנסת החרב, בהאמינם לאמונות כי מתים פוקדים את בית הכנסת השרוף בלילה ואף עולים לתורה. לכן בנו את הבניין הקטן וצריף, כסגולה ש”בית האלוהים” לא יעמוד בחורבנו.
בית המדרש של חסידי טריסק ובית המדרש העירוני לא נבנו מחדש.
בית המדרש של חסידי טריסק נראה כישיבה במשך כל ימות השבוע וכן בשבת. בחורים צעירים ומבוגרים היו לומדים בהתלהבות ובדבקות גמרא ופוסקים, ורכשו ידע רב עד כי דרשן שהיה בא לעיירה לא הוזמן על ידם ונאלץ לדרוש בפני “עמך” – בעלי עגלות וסוחרים צעירים בבית המדרש השני.
כמו כן היו בעיירה מספר חדרים ובתי תפילה של חסידי סטולין וחסידי אוליקה וכן מספר חדרים ללימוד תורה לילדי העיירה.
ניצול שואה שחזר לביקור בעיירה בשנת 1993 מספר כי “כל הסביבה של בתי הכנסת נהרסו כליל מבלי להשאיר זכר”.

סרני

שבעה בתי כנסת היו בעיר בנויים לרוב מעץ, בתי מידות סמוכים זה לזה. על קהל מתפלליו נמנו בעלי אחת מהחסידויות השונות.
בבית הכנסת הגדול התפללו בצוותא גם חסידים וגם מתנגדים, היהודים האמידים ובעלי ההשפעה, הרוקחים וסתם יהודים – “עמך”.
ארון הקודש היה מעשה ידי אמנים, בעל פיתוחי עץ נהדרים שקישטו גם את כותל המזרח.
סמוך לבית הכנסת הגדול היה בית הכנסת “קופיצסקאי שול”. הבית היה הדור מבחוץ ונחמד מבפנים, כתליו הצחורים נראו ממרחק, עצי ליבנה נשתלו בצידו המזרחי כדי לסוכך עליו מפני קרני השמש. בתוכו הבריק הכל, והיה משוח בצבע שמן, התפללו בו סוחרים – שנהגו להתחיל תפלתם באיחור ולסיימה בהקדם.
בית הכנסת של חסידי סטולין – בו המתפללים נהגו להאריך בתפילתם שהייתה מלאת התלהבות. בו התפללו גם בימי חול וגם בשבתות ובימים נוראים.
בית הכנסת של חסידי ברזנה – בקומת הקרקע שלו היו דירות מגורים ועליהן בתי תפילה, המתפללים היו “עמך” – רוכלים שנדדו בכפרי הסביבה ועניי פלך ווהלין שלרגל סיבובם הקבוע התעכבו כאן לשבת.
בית הכנסת של חסידי סטיפאן – נבנה מספר שנים לפני המלחמה.
בית הכנסת של הציונים.
בתי הכנסת בעיר היו מקום השראה ובהם התכנסו בימי שמחה ואבל. בבתי הכנסת למדו גם בחורי ישיבה ומעל בימותיהן הושמעו נאומים של שליחי הארץ ודרשנים.
בתי הכנסת היו שוממים מאדם גם תחת השלטון הרוסי. בנוסף לבתי הכנסת היו בעיר גם ישיבה וגם “שטיבלך” – בשטיבל השמחה הייתה שורה למרות חיי היום יום האפורים וקשיי הפרנסה, דאגות, מיסים וצער גידול בנים. בבילוי בצוותא הצליחו ליצור חיים רוחניים שהשכיחו את רישם ועוניים.
בתי כנסת אלה נחרבו ואינם קיימים עוד כיון שהשלטון הסובייטי לא הכיר בחגים דתיים.

סיפור מרתק מפי אחד הניצולים מספר על הצלת ספרי תורה מבית הכנסת של חסידי ברזנה – “שמש בתי הכנסת נמלט מפני רודפיו כשבידיו ספר תורה. אחת השכנות הפולניות הוציאה את ספר התורה מבין ידיו לאחר שנורה ונהרג, ושמרה אותו בהחביאה את ספר התורה אצלה בעליית הגג. ספר התורה היה מוכתם בדמו של השמש. בביקור הניצול בעיר מסרה לו השכנה את ספר התורה מבלי לקבל שום תמורה עבור טרחתה.
ספר תורה זה, לאחר שנבדקה כשרותו, ודמו של השמש נשטף ממנו, נמסר לשארית הפליטה של יהודי סרני”. עוד מספר הניצול כי – ” עלה בידיו לאסוף הרבה יריעות מספרי תורה, שהמזוויע הוא, כי בהם כיסו הפולנים את החלונות והדלתות במקומות שונים בעיר.
מיריעות אלה התקין הניצול ספר תורה ששימש למתפללים במניין בביתו”.

סטפאן

בית הכנסת הגדול היה בנוי על גבי יסודות של מבצר עתיק ששימש לשיחות חולין ולמנוחה.
בכניסה היה חדר המתנה רחב ידיים, לפתחו היו שני שערי ברזל עבים, ומשערים כי היו נסגרים וננעלים מבפנים לשם התגוננות מפני פורעים. כמו כן הייתה דלת עץ עבה ובעלת זגוגיות צבעוניות עבות. מפתח החדר היו מדרגות רחבות ידיים שהובילו לתוך בית הכנסת. במרכזו הייתה בימה גבוהה ואליה עלו במדרגות משני הצדדים. תקרת בית הכנסת הייתה שקערורית, ועל גבי מסילות ברזל עבותות היו נפרשות קערות ועל חלק מהן היו חרוטים תאריכים. על שרשראות ברזל נתלו נברשות נחושת כבדות עם נרות. בשנים האחרונות חוברה גם מערכת חשמל.
האולם היה רחב ידיים ובעל חלונות רבים עם זכוכיות צבעוניות. ארון הקודש היה חצוב בקיר המזרחי, כאשר העלייה אליו הייתה באמצעות מדרגות והיה מעוצב ונאה – שני לוחות הברית כשלצידם שני אריות מוזהבים ועמודי שיש.
סביב בית הכנסת נבנו בתי כנסת נוספים. בתי הכנסת העילי והתחתי של הנשים שגבלו בקיר משותף עם בית הכנסת הגדול. בקיר זה היו פתחים רבים, בנוי קשתות, ודרך פתחים אלה יכלו הנשים לשמוע את קולו של החזן. ראוי לציין כי גבאית כיהנה בבתי הכנסת של הנשים.
ליד בית הכנסת הגדול, היה בית כנסת קטן של בעלי המלאכה למיניהם: סנדלרים, חייטים, נגרים ועוד. היה גם חדר נוסף ששימש מחסן לגווילים, סידורים, טליתות ותפילין משומשים.
מצידו השני של בית הכנסת הגדול שכן בית הכנסת העליון – שם היו מתפללים בעלי הבתים. תחתיו היה בית כנסת קטן ששימש לתפילת בעלי הבתים של חסידי דיינים.
בצמוד לו היה עוד בית כנסת לנשים של אותם בעלי הבתים.

על פי עדות של ניצול שואה, הוא מתאר את ביקורו בסטפאן לאחר השואה:
“בתי הכנסת עומדים על תילם אך הם שוממים. החלונות והדלתות פרוצים ועקורים.
בית הכנסת הגדול שימש כמחסן לתבואה שנאספה כמיסוי עבור הממשלה”.
ראוי לציין כי כמעט כל בתי הכנסת שכנו ברחוב אחד כפי שהיה בהרבה עיירות בווהלין.

קוסטופול

שלושה בתי כנסת היו בעיר. שניים סמוכים זה לזה (ראה תמונה), הישן – בנוי מעץ והחדש – בנוי מאבן, והשלישי היה בצד השני של העיר ליד בית הספר “תרבות”.
בשריפה בשנת 1906, בית הכנסת הישן נפגע רק במקצת. לאחר השריפה הוקם בית הכנסת החדש “די געמויערטא שול (בית הכנסת של חומה), משום שכולו היה בנוי אבנים מסותתות, גגו עשוי היה מפח עבה שהיה משוח בצבע מגן. בית כנסת כזה לא יכול היה להשתוות במראהו הפנימי אל בית הכנסת הישן. לא בארון הקודש שלו ולא בבימתו. לעומת זאת הוא היה מרווח מאד, חלונותיו היו גדולים יותר ועזרת הנשים הייתה גבוהה מאד.
בתי הכנסת היו מרכז החיים ההווייתיים, הלאומיים והציבוריים של יהודי העיר. כל ענייני הציבור נדונו ונכתבו בהם, כל מאורע שהיה בעיר השתקף בהם ובתגובותיהם של באי בית הכנסת, לדוגמא, בחירות ל- “סיים” – הפרלמנט הפולני, דיון בחוקים כלכליים, הרצאות בענייני תרבות, אסיפות עם ציוניות והתארגנויות הסוחרים ובעלי המלאכה בטרם התארגנו באגודות קבועות.
בית הכנסת שימש גם לאירוח הדרשנים או אחד הרבנים של החסידים, כמו הרבי מסטולין או מברזנה שהיו פוקדים את העיר מעת לעת.
הגבאים הציבו בבתי הכנסת “קערה גדולה” ודאגו שכל יהודי יתרום שטרות כסף גדולים ככל שידו משגת . תרומות אלה שימשו לאחזקה השוטפת של בית הכנסת: ניקיון, שיפוץ, ריהוט, חימום ותאורה. בקעריות נוספות נאספו תרומות למטרות שונות אחרות: ספרים, הכנסת כלה, מקווה, גמילות חסדים, תלמוד תורה, תרומה למוסדות ציבור אחרים וגם תרומות לקרן הקיימת.
בעיר היו גם “חדרים” בהם למדו תורה ילדי העיר והמבוגרים. באחד למדו תורה וגמרא בשני מקרא ובשלישי תרגום ליידיש, ובתקופה מסוימת גם עברית.

טרוביץ

שני בתי כנסת היו בעיירה, האחד – גדול ומפואר הבנוי מעץ. לבית כנסת זה היה מחובר שולבל כלומר, בית כנסת קטן, אשר בו היו מתפללים מניינים בכל ימות השנה. גובהו של בית הכנסת הגדול היה למעלה מעשרה מטרים, היציע היה בנוי על עמודים ונקרא “וויבער שול” (יציע תפילה לנשים – עזרת נשים).
בכניסה הראשית לבית הכנסת הייתה מצויה מרפסת ומעליה מעקה עליון, ששימשה לאירועים שונים. מרפסת זו הייתה מחוברת לעזרת הנשים. ממנה גם נאמו נאומים .
בתוך בית הכנסת הייתה כיפה גבוהה, הנתמכת על ארבעה עמודי עץ, בעלי שמונה קירות, שכל אחד מהם היה מקושט למעלה דרך האשנבים הקטנים המסורגים, הציצו נשות טרוביץ לתוך האולם הגדול.
על כיפת בית הכנסת היו מצוירים שנים עשר המזלות. על הקירות היו תמונות של חיות טורפות: אריה, נמר, נחשים ארסיים וכו’, שאיש לא ידע את פשר היותם שם.
הייתה פינת נר תמיד ותמיד היה נר בתוכה. לבימה עלו במדרגות, מעל הבימה היו קוראים בתורה וכל מרצה או דרשן שהגיעו לעיירה השתמש בה. ארון הקודש היה מוגבה במספר מעלות והיה עשוי מעץ יקר ובו מחוטבים ומגולפים פרחים. על דלתותיו היו מחוטבים שני לוחות הברית והכתר, פרוכת רקומה כיסתה את דלתות הארון. עמוד החזן היה שקוע ברצפה.
האולם הגדול היה רחב ידיים, נקי ומסודר, מרשים ומעורר כבוד.
המתפללים בו היו “עמך” – יהודים פשוטים, בעלי מלאכה ואנשי עבודה.
בית הכנסת לא היה מוסק, למרות תנאי החורף הקשים.
מבית כנסת זה לא נשאר שריד. אחדים מבני העיירה נוכחו בחורבן בית זה שפורק ע”י הפושעים האוקראינים בסתיו 1942.
בית הכנסת השני נקרא בית המדרש, בו התפללו החסידים של טריסק ואוליקה, הלמדנים, הסוחרים והחנוונים. בכל ימות השבוע היו לומדים ומלמדים את הצעירים והמבוגרים גמרא או משניות. כל בוקר התפללו מניינים אחדים. מלבד התפילה ודברי התורה נשמעו גם דברי הווי העולם הזה, רכילות, ענייני פרנסה, ענייני רשות, על המשטרה ומעלליה.
כמו כן היו בעיירה “חדרים” בהם למדו הילדים חומש ורש”י.
טרוביץ תפסה מקום נכבד בחיים הדתיים והרוחניים של האזור, והשתלבה יפה בחיי החסידות. ראוי לציין כי צעירי העיירה הלכו מדי שבת לבית המדרש ולא העזו לחלל אותה בפרהסיה. בתוך העיירה לא הסתובבו בגילוי ראש, אפילו החופשיים שביניהם נמנעו להפר מסורת זו. דבר נוסף שיש לציין : חסידי העיירה לא לבשו קפוטות אטלס שחור, לא גרביים לבנות ואף לא חבשו “שטיימלעך”. הם התהדרו בלבוש הפשוט.

האשט

שלושה בתי כנסת היו בהאשט:
בית הכנסת הגדול שנבנה לפני כ 200 שנה. מתפלליו היו רק בעלי מלאכה שהתפללו בו בשבתות ובחגים בלבד. בכל ימות השבוע היה בית הכנסת סגור.
רוב החופות הועמדו לפני בית הכנסת ולהבדיל, בהלוויות היו עוברים לידו לשם תפילת “אל מלא רחמים”. מקום קדוש זה הטיל אימה ופחד והמבוגרים אשר האמינו כי המתים באים להתפלל בבית הכנסת בלילה, נמנעו מלעבור על ידו בשעה לילה מאוחרת.
מקום תפילה נוסף היה בית המדרש שנבנה מחדש בשנת 1911. מרבית מתפלליו היו משכבת “בעלי הבתים”. בית המדרש היה פתוח לכל ללא סייגים, וכל אחד יכול היה לקבוע בו את מקום תפילתו. את בית המדרש היו מסיידים וצובעים לעיתים מזומנות. המקום היה כל כך מפורסם עד שאפילו הפריץ נהג לבקר במקום ואף לנדב סכומים נכבדים לבדק הבית.
בבית המדרש נערכו כל אסיפות הקהל ללא הבדל מטרה וצביון, אפילו תעמולה לבחירות ועוד.
הקלויז היה מקום תפילה קטן שבו התפללו משלושה עד ארבעה מניינים וכן נערכה בו מדי שבת “סעודה השלישית”. הקלויז כלל עזרת נשים.
היה גם בית תפילה קטן שנהרס ע”י השלטונות ועל חורבותיו בנה אחד היהודים את ביתו.
“חדרים” רבים היו בעיירה עד שנדמה היה שמספרם עלה על מספר התלמידים. בכל פניה שפנית היה חדר לפניך. מקורו של מצב משונה זה נעוץ בעובדה שבעיירה נתקבצו תלמידים רבים מכפרי הסביבה.
במרוצת מלחמת העולם השנייה חוללו בית הכנסת ובית המדרש ושימשו כמחסנים לתבואה ואילו הקלויז נהפך לאורוות סוסים.

לודמיר

בית הכנסת הגדול היה במרכז העיר ובו מקום לכמה אלפי מתפללים. אחרי שהיו עוברים את הפרוזדור היו יורדים כמה מדרגות ונכנסים לבית הכנסת פנימה.
הבניה וצורתה הזכירו בתי כנסת קדומים. הבימה עמדה באמצע בית הכנסת מול ארון הקודש העשוי קישוטים נהדרים. אל ארון הקודש עלו במדרגות. בחלק העליון של גרם המדרגות היה מקום מרווח שהיה מוקף גדר ברזל מעוצבת. משענת ברזל באותו עיצוב של המעקה הייתה גם ליד המדרגות ועליה נשענו נערי המקהלה הקטנים שעמדו על המדרגות. היקף עמודי בית הכנסת היה ארבעה מטר כל אחד. בתוך העמוד שעל יד הבמה משמאל היה נתון ארון שבו נעלו את כל תשמישי הקדושה כגון: ה”כתרים”, ידיות, שופרות, מגילות, מפות לכיסוי תיבת העמוד של “שליח הציבור” וכן מפיות לכיסוי שולחן הבימה ויתר השולחנות עליהן קראו במועדים והחגים בספרי תורה.
אל הבימה הובילו מדרגות משני הצדדים. הבימה הייתה מוקפת מעקה של עץ, עליה עמד שולחן עץ עליו היה מונח תמיד כר של עור ופטיש עץ בהם השתמשו להשתיק את הציבור ולהודיע שהחזן מתחיל להתפלל.
בבית הכנסת הגדול התפללו אנשים שלא היו שייכים לחסידים, אולם בשבת מברכין – היא השבת שלפני ראש חודש ונקראת כך משום שבשבת זו לפני תפילת מוסף מברכים את החודש הקרב. בשבת ובראש חודש, בשלושה רגלים ולסליחות, היו באים לבית הכנסת הגדול גם מתפללי “החסידים – שטיבלך” אחרי גמר התפילות אצלם, בכדי ליהנות מזמירותיהם של החזן והמקהלה.
בית המדרש הגדול – במרחק של כמה עשרות מטרים עמד בית המדרש הגדול של לודמיר. עשוי מעץ שהכיל מצידו האחד בית מדרש קטן יותר. הכניסה לבית המדרש הקטן הייתה דרך פרוזדור של בית המדרש הגדול. והנכנסים נתקלו בבימה גדולה מוקפת מעקה של עץ שעמדה מול ארון הקודש.
המתפללים היו יהודים בעלי תורה ויודעי ספר, וכן יהודים פשוטים : קצבים, חייטים, סנדלרים וזבנים שהשכימו קום לתפילה בציבור. בבית המדרש התקיימו מניינים עד חצות היום. לאחר מכן נתמלא בית המדרש בחורים ויהודים שלא היו עסוקים אחר הצהרים בעסקיהם וקבעו להם זמן לימוד. מאוחר יותר באו לתפילת מנחה יהודים שרוב השבוע נמצאו מחוץ לעיר, אלה הפוקדים את הכפרים בסביבה במרכולתם ומשתתפים בירידים בערים הסמוכות. בין תפילת מנחה למעריב האזינו המתפללים לסיפורי מעשיות על המלחמות בימי קדם או הקשיבו לדרשנים ולמגידים עוברי אורח. לאחר גמר תפילת מעריב התחיל בית המדרש להתרוקן, למעט חלקם של המתפללים שנשארו ישובים ליד שולחנות ומקשיבים לשיעור שאחד מתלמידי החכמים התנדב לתת שם ערב ערב.
כמו כן הייתה בעיר ישיבה בת 3 חדרים והתלמידים שהתקבלו ללמוד בה היו אך ורק כאלה שלמדו שיעורים בתלמוד לפחות שנתיים ימים. רב הישיבה היה מתגורר במקום. תלמידי הישיבה שכמעט כולם באו מן החוץ היו בחזקת “אוכלים ימים”, דהיינו, היו סמוכים על שולחנות בעלי הבתים שבעה ימים בשבוע, כל בעל בית יום אחד. ראוי לציון כי הרבה בתים היו מחפשים בחור ישיבה לשבת והיו נוהגים לקבלם בסבר פנים יפות.

לנוביץ

שלושה בתי כנסת היו בעיירה, שלושתם נבנו בסמטה צדדית במורד ההר, נסתרים מעין רואים. הבולט שבהם היה בית הכנסת הגדול “די גרויסע שול”, בנוי מלבנים אדומות, מקושט בפיתוחי לבנה ומסורג מעשה מקלע באריחי ארגמן. היה זה מבנה ארכיטקטוני עשוי מלאכת מחשבת, היכל מפואר, אקוסטי, ממוזג ומואר מאד בזכות חלונותיו הגדולים. בגובה עשרות מטרים נתלתה ועמדה עזרת הנשים, כאילו מרחפת באוויר ותלויה על בלימה, מגודרת במעקה עץ מגולף עמודים גליליים מכודרים וגלילי ששר מעשה ידי אמן. בית כנסת זה שימש בית תפילה רק בשבתות ובחגים לפשוטי העם – חייטים, סנדלרים, נגרים בעלי מלאכה ודומיהם, שהיו אנשי עמל ומצוקה. מקום תפילה זה היה עבורם פיצוי על חייהם האפורים.

מיזוץ

שלושה בתי תפילה היו בעיירה:
בית הכנסת הגדול לידו היה קיים בית תפילה קטן המיועד לתפילת מנחה ומעריב, בימות החול, למתפללי בית הכנסת הגדול.
בית המדרש והקלויז של חסידי טריסק.
כל בתי התפילה היו מלאים תמיד מתפללים ובבית המדרש ובקלויז היו נערכים יום יום כמה מניינים. בחגים ובימים נוראים צר היה המקום מלהכיל את כולם ולכן הסדירו כמה בתי תפילה ארעיים, ראויים לציון הגדולים והקבועים במניינים, במיוחד בשמחת תורה “קרן קיימת לישראל” ו”קרן הלח”י”.
לכל בית תפילה היה מלכתחילה מעמד מסויים של מתפללים. בבית הכנסת הגדול התפללו בעלי המלאכה והמוני “עמך”, בבית המדרש רוב המתפללים היו השוחטים, הלמדנים ובעלי בתים מכובדים. בקלויז התרכזו החסידים והאדוקים. הקלויז שימש גם מקום ללימוד תורה. מצה שמורה לפסח היו אופים בקלויז.
בית הכנסת הגדול שופץ בעזרת נדבן. לאחר השיפוץ היה בית הכנסת מרווח, נוח מאוד ומקושט להפליא ורבים מבין צעירי העיירה החלו לרכוש מקומות ישיבה בבית הכנסת.
החיים הדתיים והחברתיים בעיירה התרכז סביב בתי התפילה, כל שמחה פרטית וכל מאורע ציבורי קשורים היו עם בית הכנסת.
בבית הכנסת הגדול ובבית המדרש אפשרו לתנועה הציונית לפעול בין כתליהם.

קוריץ

קוריץ הייתה משופעת בבתי כנסת שהטביעו את חותמם על צביונה של העיר ושמרו על גחלת התורה ע”י בחורי ישיבה ולמדנים מופלגים.
רוב בתי הכנסת היו מרוכזים ברחוב בית הכנסת (שול גאס).
בבתי הכנסת היו מתכנסים תושבי העיר הן בשעת צרה והן בשעת שמחה. במקומות הקדושים האלו היו היהודים מתנים את צרותיהם.
ריבוי בתי הכנסת משקף נאמנה את ההווי הדתי של העיר.
בקוריץ היו 18 בתי כנסת שייצגו את החתך של תושבי העיר על פי מעמדות המתפללים.
די גרויסע שול – כאן התפללו ראשי הקהל וכל מיני יחסנים.
דאס קהלישע שולכן – בית המדרש של סבלים ובעלי כרכרות.
בית המדרש הגדול – בו התפללו רוב העשירים והסיטונאים.
רב אשרס שול – סוחרים ותגרנים.
יקוב ילינסקי שול- יחסנים וראשי הקהל, “פני” העיר.
דאס רביס שולכן – בית המדרש הישן של הרב סרוליע נייטרמן.
טריסקער קלויז – המתפללים בו היו מעשירי העיר.
מאקאיראווער קלויז – התפללו בו חסידי מאיקארוב.
טשרניבילער קלויז – חסידי הצדיק מטשרנוביל.
סקווירער שול – חסידי רבי אהרון מסקווירה, בנו של הרב מטריסק.
אוליקער שולכען – התפללו בו כובענים.
כלי זמר שולכען – המתפללים בו היו כליזמר .
שוסטר שול – בית המדרש של ארגון הסנדלרים.
שניידר שול – התפללו בו החייטים.
גארבארסקע – התפללו בו בורסקאים.
הורנשטיינס שול – בית הכנסת של יעקב הורנשטיין, התפללו בו תושבי אונטר די מוהלען – טחנת קמח.
די “ישיבה” שול – כאן התפללו הלמדנים הגדולים עם ראשי הישיבה.
די מיכעילס שול – כאן התפללו חסידי ברזנה.
ר’ יענקעלה שול – כאן התפללו כל החסידים מפליטי זווהיל.
מתוך הרשימה הזאת אנו למדים פרק מעניין וחשוב על תושבי העיר. מלחמת המעמדות נתנה את אותותיה גם בשטח התורה והתפילה.
העשירים התפללו לחוד והעניים לחוד. הפיצול ניכר גם בתוך מעמד העשירים, שלא התפללו בצוותא. הסנדלרים לא דרו בכפיפה אחת עם החייטים, אלא כל אחד התפלל בבית כנסת משלו. הסיבה לכך הייתה שבתי כנסת שמשו גם כמועדונים, כל זרם בחסידות זכה לבית כנסת משלו וכן נוסח התפילה הקרוב לליבו.
ראויה לציון ישיבת קוריץ שעברה מנובוגרד ווהלינסקי (זווהיל) בעת שהוצב הגבול על יד קוריץ בין רוסיה ופולין. ישיבה זו התאכסנה ארעית ב”תלמוד תורה” ובמרוצת הזמן סיפחה גם בית ספר שלמדו בו לימודי חול ושפות זרות תחת קורת גג אחד ושינו את שמה ל-בית אולפנה רבתי ותלמוד תורה. הישיבה עלתה ושגשגה והייתה לתפארתה של קהילת קוריץ והייתה לא רק מפורסמת בלימוד תורה אלא גם בהקניית דרך ארץ. לכן אפשר היה למצוא בישיבה תלמידים בעלי השקפות שונות החל מ”אגודת ישראל” או פועלי ציון, שמאל שהיו בעלי ציונות. פלורליזם בהתגשמותו ומכאן אפשר להסיק כי בני הישיבה לא הסתגרו בד’ אמות של הלכה הנשנית בתוכו, אלא היו מעורים ומתהלכים בתוך כל החוגים והמעמדות שבעיר. משום כך היה שונה מעמדה של “הישיבה” בעיר כמוסד חינוך והיה מיוחד במינו גם מעמדם של בני הישיבה בחברה היהודית בקוריץ.
שיטת הלימוד בישיבה הייתה “ליטאית” מובהקת, יסודית ונוקבת. לימדו בה מה שלא לימדו בעולם “יורה דעה” וגם “חושן משפט” ועל כך ניצח ראש הישיבה בכבודו ובעצמו שהתנהג בשעת הסעודות המשותפות כאחד העם. ראשי הישיבה המחנכים סעדו בצוותא עם התלמידים. קוריץ התברכה גם ב”חדרים” ובמלמדים רבים שהרביצו תורה בילדים. שיטת הלימוד הייתה להקנות את התורה בזרוע. כל מלמד היה ברצועתו זורק מרה בתלמידיו. הלימודים היו נמשכים ב”חדר” עד הערב והתלמידים הו לומדים בחושך ומצפים לשעת ההליכה הביתה, כל אחד ופנסו בידו.
כל זה נעלם במלחמת העולם השנייה, בתי הכנסת היו לאפר. האותיות של גווילי התורה פרחו יחד עם נשמות הלומדים והלמדנים.
עלה הכורת ולא הבדיל בין בית כנסת לבית מדרש או ישיבה, טבח ולא חמל.

בית הכנסת בקוריץ

רוזישץ

בית הכנסת הגדול – עמד במרכז העיר. היה זה בניין עץ גדול שנבנה במקום בית הכנסת שנשרף במלחמת העולם הראשונה. במשך שנים רבות הקיפו את בניין העץ בקירות מלבנים שרופות אך רק נדבכים מעטים, כיון שהמימון לבניית הקירות בא מכספי “הנדרים” שנדרו העולים לתורה בשבתות ובחגים ומתרומות של נדבנים. המלאכה לא הושלמה כי במלחמת העולם הראשונה פרקו האוקראינים את הקירות ולקחו את הלבנים.
המתפללים היו מכל שכבות העם ומכל קצות העיר. בית הכנסת היה גם מוקד לעליה לרגל של דרשנים ומטיפים שבאו העירה, שליחי התנועה הציונית או נואמים בענייני בחירות היו מופיעים כאן ומתפללים וכן נמשכו לבית הכנסת לשמיעת הנואמים מתפללים מכל יתר בתי התפילה.
בית הכנסת של חסידי טריסק – הבניין היה חדש, הוא נבנה בשנות העשרים של המאה כאשר המימון נתקבל מחסיד טריסק שנפטר בארה”ב והקציב בצוואתו סכום מסוים לבניית בית הכנסת.
המתפללים היו רבים מתלמידי החכמים שבעיר ושררה בו אוירה חברתית מיוחדת. הציבור היה ער לענייני רוח ולעניינים העומדים ברומו של עולם. היו בו ארונות מלאים של ספרי ש”ס, משניות ועוד. בימי שבת אחה”צ ולפעמים גם בימי חול היו לומדים גמרא, משנה, פרקי אגדה ופירושים שונים כמו “עין יעקב” והרמב”ם. לבית הכנסת היו באים גם צעירים רבים שהרבו להתווכח על הנעשה בתנועה הציונית.
בית המדרש – היה בנוי חציו לבנים אדומות וחציו קירות עץ וזאת מפני שלאחר מלחמת העולם הראשונה לא היו לבנים לתקן את הריסותיו, לכן השלימו את המחצית השנייה ההרוסה בקירות עץ מטויחים ומסוידים.
המתפללים היו בעלי הבתים מכל קצות העיר שלא השתייכו לקבוצת חסידים זו או אחרת. בית המדרש היה פתוח לכל יהודי ושררה בו אוירה טובה. בימי חול התקיימו בו 3-4 מניינים בזה אחר זה. בימי יריד היו באים לכאן יהודים רבים מחוץ לעיר, סוחרי בקר וחנוונים, נוסעים מן הכפרים בסביבה ומן הערים הקרובות והרחוקות כמו מקובל, לוצק ומווארשה. הם היו נכנסים להתפלל בציבור טרם החלו במקח וממכר. בבית המדרש היה ארון ספרים מלא בכרכי ש”ס וספרי קודש אחרים. היו יושבים ולומדים בבית המדרש שהיה מחומם ע”י תנור גדול עד שעה מאוחרת בלילה.
בית הכנסת של חסידי אוליק – היה זה הבניין החדש ביותר מכל יתר בתי הכנסת בו התפללו עשרות בעלי בתים שראו עצמם כחסידי הרבי מאוליק.
בתי כנסת נוספים ומניינים נוספים שונים – בית כנסת קטן “דאס קאשיקער שולכל” שבו התפללו רוב תושבי ה”בארג” (ההר) בקצה הצפוני של העיר. כמו כן התקיימו מספר מניינים בבתים פרטיים בשבתות ובחגים. בימים הנוראים ובשמחת תורה היו מתקיימים מניינים בבתי הספר “תרבות” וההכנסה מהנדרים היו קודש לקרן הקיימת.
הישיבה – המוסד החסידי הוותיק ביותר בעיר הייתה הישיבה. כאן למד הילד קריאה, כתיבה, חשבון, חומש, תפילה ונביאים ראשונים.
הלימודים התקיימו גם בשעות אחר הצהרים. בחורף היו חוזרים הביתה בחשכה, בקיץ היו באים גם בשבתות אחר הצהרים ללמוד פרקי אבות. תקופת הלימודים הייתה מאחרי סוכות עד פסח ולאחר הפסח עד ראש השנה.
למרות שיטת הלימוד המיושנת והציוד הדל קנו תלמידים רבים דעת בתורה ובמצוות, אהבה לעם היהודי ולתולדותיו, ללשון הקודש ולארץ ישראל. בשנים שלפני מלחמת העולם השניה עזבו תלמידים רבים את הישיבה ועברו לבית הספר “תרבות” שקסם בלשון העברית ובמורים שלימדו בשיטות חדשות. היו שעברו לתנועות הנוער הציוניות.
בתי הכנסת ששימשו בעיקר לתפילה וללימודים עמדו במרכז החיים היהודיים בעיירה. הם שימשו מקום מפגש חברתי לוויכוחים, לחילופי דעות, לעזרה הדדית ולכל יוזמה בעלת אופי ציבורי. בהם התקיימו גם הרצאות של שליחים מארץ ישראל, קונצרטים של חזנים, דרשות של מטיפים ודרשנים, וויכוחים בעת בחירות.
בבתי הכנסת בעיירה שמשו עששיות נפט לתאורה והיו נזקקים ל”גוי של שבת” כדי לכבותן וכדי להסיק את התנורים בשבתות בימות החורף.
לא חסרו בהם גם מעשי ליצנות שנעשו על ידי אברכים שובבים .
בשמחת תורה למשל היו קושרים את הטליתות של המתפללים בעת תפילת שמונה עשרה וכאשר בעל התפילה לא היה מוצא חן בעיניהם, היו מרטיבים מגבת ומשליכים אותה לעבר בעל התפילה שמיהר לסיים תפילתו ולהסתלק מיד.

רטנה

בית הכנסת הגדול – על ארבע קומותיו ושני אגפיו השתרע על רובע שלם והיה גבוה משאר בתי הכנסת והשטיבלך שמסביבו. בקומה העליונה היו קבועים חלונות רבים וגג הפח שלו היה צבוע ירוק. מחצר בית הכנסת היו מדרגות ארוכות ורחבות שהוליכו לתוך מעבר מפולש שבשני צדדיו היו שני בתי כנסת קטנים, בהם היו משכימים לתפילה ומשום כך כונו “השכמות”. באחד מהם התפללו חסידי הרבי מסטובכוב ובשני חסידי הרבי מליבשוי. על השער הראשי של בית הכנסת התנוססה כתובת “מה נורא המקום הזה” באותיות נוצצות וכן היו ציורי אומנות וגילופי עץ מדהימים ביופיים.
אל בית הכנסת גופו ירדו בכמה מדרגות שהוליכו לבימה. במרכז מעל הבימה הייתה תלויה נברשת מגולפת עץ בת 386 קנים בצורת פרחים חיים. הנברשת הייתה צבועה כחול לבן. את כל נורותיה היו מדליקים בשני מועדים:
בשבת של פרשת ב”העלותך” מספר דברים, וביום השנה לפטירתו של דוד המלך בחג השבועות .
בקיר המזרחי עמד ארון הקודש עשוי כולו קישוטים מגולפים בעץ. אל ארון הקודש עלו במדרגות ומעליו ממש עד התקרה היו מצויירים שלושת הכתרים: כתר תורה וכתר מלכות מקושטים בקישוטים מושכי עין ומעליהם התנוסס כתר כהונה עם שתי ידיו של אהרון הכהן, הפרושות בברכת כוהנים. התקרה האליפסית הייתה ספונת עץ ומקושטת לכל אורכה ורוחבה בציורים נפלאים של כלי נגינה עתיקים, מאלה המוזכרים בתהילים: שופר, תוף, כינור מינים ועוגב. מתחת להם היו מצויירים 12 המזלות של חודשי השנה. הקירות שהיו מעץ, היו צבועים לבן. מצידו האחד של ארון הקודש תוארה תמונת שור הבר עם קרניו הגדולות ומצידו השני הלוויתן עם שני סנפירים. בקירבת הבימה עמדו שני ארגזים מרובעים וגדולים, מלאים חול, בהם היו תוקעים את נרות השעווה הגדולים בימים הנוראים. מסביב לארגזי החול היו קבועים המושבים למתפללים. בקיר הדרומי הייתה תלויה במשך כל השנה שקית לבנה ובתוכה מצה, שהוחלפה אחת לשנה לפני הפסח “בעירוב חצרות”.
בבית הכנסת היו שתי עזרות נשים האחת למעלה פתוחה אל החלל הגדול של פנים בית הכנסת והשנייה למטה והשקיפה על הגברים דרך חלונות ארוכים וצרים. מתחת למדרגות שהיו קבועות בצידו של בית הכנסת והוליכו אל בית מדרש ואל “עזרת הנשים” הייתה הגניזה: אוצר מלא של “שמות” וקרעי ספרים שהובאו לשם על ידי כל התושבים.
לבית הכנסת היה חזן שהיה מתפלל בשבתות, ב”ימים נוראים” וערבי חג בליווי מקהלה גדולה. ב”ימים נוראים” התפללו בבית הכנסת כמה מאות אנשים ונשים. בבית הכנסת לא היו אמצעי חימום ובימי החורף הקרים, נאלצו לשכור מניין כדי שלא להפסיק את מסורת התפילה בציבור. בית הכנסת שימש גם מקום עריכת חופות נישואין ולהבדיל הובילו אליו את מיטת המת.
בית הכנסת נשרף כאשר הצבא הרוסי נסוג במלחמת העולם הראשונה בשנת 1915.
גבאי בית הכנסת רב’ יעקב לייב קמפר השליך את נפשו מנגד והציל מן השריפה את כל חמישה עשר ספרי התורה.
בית המדרש הגדול – היה מקום תפילה של כולם ואפילו החסידים היו מתפללים בו בימי החול. התפילות החלו עוד לפני שהאיר היום והמתפללים התפללו לאור מנורות גז. המניינים התקיימו בזה אחר זה, משהסתיים אחד מיד היה מתחיל המניין הבא, מעולם לא חסרו אנשים למניין, תמיד נמצאו לומדים מסביב לשולחנות הארוכים, זקנים וצעירים כאחד. לתפילת מנחה ומעריב היה בית המדרש מתמלא יהודים שבאו לשמוע את דברי המגיד או השליח של ישיבה שהיה מזדמן לעיירה. בשעות הבוקר היו באים לשם אמירת תהילים בהמרצת שמש העיירה שהיה עובר על פני הבתים בטרם שחר, דופק על התריסים ומעיר את האנשים. לתפילה בערב שבת היה מתייצב בשוק ומכריז בקול גדול “שאבס” ומקפיד שהחנוונים יסגרו את חנויותיהם. בכל יום ששי היה השמש שומר על “ערוב השבת”, ובודק שחוט העירוב אינו קרוע.
בית המדרש התקיים מתרומות שהרימו המתפללים בערב יום כיפור ומנדבות שנאספו ב”קערות”. כאשר לא הספיקו התרומות אפילו כדי הסקת התנור בימי הכפור היה השמש עולה לבימה לאחר קריאת התורה בשבת ומצווה על המתפללים להשאיר את הטליתות בבית המדרש, כדי לפדות אותן בכסף מלא בבוקר יום ראשון.
השטיבל של נסכיז’ – היה של סטפאן, אחרי מות הרבי מנסכיז’ שלא השאיר יורש, הרבי שהחליפו היה מסטפאן – אחיינו של הרבי מנסכיז’.
חסידי סטפטן היו ציבור מגוון של עניים ועשירים, למדנים ועמי ארצות. השטיבל של טריסק – על חסידיו נמנו כל המלמדים, השוחטים והסופרים של העיירה. הם הצטיינו בנוסח התפילה שלהם שהיה לבבי, מלא תחנונים, התרגשות וחדר לעמקי לבבות.

השטיבל של סטולין (קרלין) – זו הייתה חצר “דמוקרטית” ומעורה בהוויות העולם. השטיבל עמד בקרבת בית המדרש ובו התפללו הגבירים של העיירה. נוסח התפילה שלהם היה שמרני יותר, וכמו נוסח התפילה היו גם הם עצמם שמרנים ולחמו בשצף קצף בכל מחשבה ותנועה חדשה. הרבי מסטולין אהב נגינה והקים תזמורת בחצרו.
השטיבל של ריז’ין – שמם של חסידים אלה בא להם משם העיר ריז’ין שבאוסטריה, ששמה הוסב אחר כך לסדיגור. חסידי ריז’ין היו מעטים, כמניין יהודים בסך הכל.
השטיבל שלהם עמד מעבר לשלולית גדולה של מי גשמים שנקראה “נילוס” על שם הרחוב הסמוך – רחוב מצריים. בשמחת תורה כאשר השלולית הייתה רחבה, היו הילדים משיטים בה קרשים ועליהם נרות דולקים.
השטיבל של לייבישי – חסידי ליייבישי וסטובוכוב היו כולם בעלי מלאכה, חייטים, סנדלרים וכדומה. תחילה היו מתפללים יחד בפרוזדור בית הכנסת הגדול, אך לאחר זמן מה בנו להם החייטים שטיבל משלהם לצידו של השטיבל של ריז’ין. ראוי לציין כי בשנים קדמוניות לא היו לבעלי המלאכה לא רבי ולא שטיבל משלהם. נוהגים היו לבוא לרבי שהזדמן לעיירה, הרבי מטריסק או הרבי מריז’ין. במרוצת הימים הקימו להם מניינים לעצמם ככל הבריות, ובעלי תפילה משלהם.
בעיירה היו “חדרים” – בית בן חדר אחד ששימש לכל הצרכים. בימות החורף שהו התלמידים ב”חדר” עד הערב ואילו בקיץ השתחררו בשעות בין הערביים, אך לא לפני שהתפללו “מנחה”. בחדרים למדו תלמוד ומפרשים. בעיירה היו גם חדרים לבנות שבהם למדו להתפלל.

בתי הכנסת ברוקיטנה

מאת: יעקב שוורץ

שני בתי כנסת היו בעיירתנו: בית הכנסת הישן בעיר העתיקה, שלמעשה היה רחוב אחד בלבד. ובית הכנסת בעיר החדשה, ששרת את מרבית האוכלוסייה היהודית. היו גם, כנראה, מקומות תפילה מאולתרים, לימים הנוראים. לי מוכר מקום התפילה בבית הספר “תרבות”, שפעל בימים הנוראים ואולי גם בימי חג אחרים אם זכרוני אינו מטעני, ושרת את האוכלוסייה הציונית מסורתית, שעימם נמנה גם אבי ז”ל.
בית הכנסת הישן היה מרכז החיים הרוחניים והציבוריים של העיירה הישנה, כשם שבית הכנסת בעיר החדשה היווה בית וועד ליהודים שגרו בה. הם שקקו חיים כל השנה. בימי חול התקיימו מניינים לשחרית, מנחה ומעריב, ובשעות בין הערביים והערב התקיימו בו לימודים ושעורים בתורה, משניות וגמרא עם תוספות.
בשבתות ובחגים התמלאו בתי הכנסת מתפללים, כולל אלה שלא היו מבאי בית הכנסת הקבועים בימי חול. אורח כי יזדמן לעיר ואין ידו משגת לשכור חדר באחד מבתי האירוח, מצא לו ספסל ללינת לילה בבית הכנסת, ליד התנור.
רב העיר היה רבי אהרון שאמעס, שגר בעיר העתיקה והתפלל בבית הכנסת הישן “מגן אברהם”. הסמכות הדתית העליונה בבית הכנסת בעיר החדשה היה השות”ב ר’ יששכר טריגון.
בשבתות ובחגים, לאחר הקריאה בתורה, עלו לבמה נציגי המוסדות הציבוריים השונים כגון: גמילות חסדים, קק”ל, קרן היסוד, חברה קדישא, לינת הצדק וכדומה, שהודיעו את הודעותיהם או מסרו דין וחשבון על פעולותיהם שהיה בהם עניין לציבור.
חגיגות הבר מצווה ולהבדיל ימי ה”יארצייט” הסתיימו תמיד ב”קידוש”. דהיינו, כיבוד הקהל באוכל ושתייה, כיד עקרות הבית הטובה עליהן. מי המרבה ומי הממעיט, אך פטור בלא כלום אי אפשר.
בימים הנוראים ובשמחת תורה היו בתי הכנסת מתמלאים עד אפס מקום. ר’ אהרון שאמעס הרעיד את הקהל בבית הכנסת הישן בתפילת “כל נדרי”.
מבין בעלי התפילה בבית הכנסת בעיר החדשה הצטיין המורה מרדכי גנדלמן, בעל הקול הערב. בערב יום הכיפורים התמלאו השולחנות המרכזיים במתרימים ליד קערות צדקה למיניהן והקהל שבא לתפילת מנחה היה נענה כפי יכולתו.
הקפות שניות היו נערכות בשני בתי הכנסת במוצאי שמחת תורה. הילדים עם הדגלים והנרות הדולקים בתוך התפוחים ובני משפחותיהם, מלאו את בתי הכנסת ונטלו חלק פעיל מאד בשמחת ההקפות והעיר רוקיטנה צהלה ושמחה.
היו בעירנו יהודים דתיים בעלי זקן, אך אינני זוכר יהודים בעלי פאות מסולסלות המתעופפות ברוח, או בלבוש חרדי מובהק. העיירה הייתה חסידית ברובה, שנחלקו לפי השתייכותם לחצרות “הצדיקים” השונים, בעיקר של הרבי מסטולין והרבי מברזנא, שהיו מבקרים אחת לשנה בעירנו. גם “בעלי הבתים” שלא היו חסידים במופגן, אבי למשל, מצאו לנכון לבקר אצל הרבי ולתרום לקופתו.

ההילולות של ליווי הרבי מתחנת הרכבת לבית האירוח, השתוללות החסידים, במובן הטוב של המילה, ה”טיש” והתפילות ההמוניות בבית הכנסת, מראות להם נחשפתי, שכן הרבי מסטולין התארח בבית אחד מידידי ילדותי ונעורי, מלוות אותי עד לימינו אלה.
בבתי הכנסת הופיעו מפעם לפעם “מגידים” שאת הטפותיהם אהבנו לשמוע, שכן היו משולבים בהם אגדות, מעשיות והומור. קונצרטים של חזנים אף הם לא היו כל כך נדירים. אפילו החזן המפורסם סירוטה מוורשה הופיע פעם בבית הכנסת בעיר החדשה וזכה לקהל מאזינים רב, על אף יוקר הכרטיסים. פוליטיקה מקומית וחיצונית, רכילות ולהבדיל השמצות, אף הם היו חלק מהווי בתי הכנסת. בחירת גבאים גרמה לא אחת לשלהוב יצרים ולהתפרצות קולנית, שלא לפי כבוד המקום. ניתן לומר, ללא צל של ספק, שהחיים הרוחניים והציבוריים התנהלו סביב בתי הכנסת ובתוכם.
כאמור, התקיים בימים הנוראים ובימי סוכות “מניין” ציוני בביה”ס “תרבות”. האווירה בו הייתה הרבה יותר סובלנית וחופשית ומספר הנהנים משרותיו גדל משנה לשנה והקל על קליטת המתפללים הרבים בחגים הנ”ל. שמחת תורה וה”קידוש” לאחר התפילה היו לשם דבר, ארכו שעות רבות והסתיימו רק לאחר שכולם הרגישו בצורך למנוחה מרעננת.
סופו של ה”מניין” היה בראשית שלטון הסובייטים (אוקטובר 1939) כאשר איש המליציה המקומית הגיע בזמן התפילה והביא צו האוסר על קיומו.
בית הכנסת “מגן אברהם” פעל גם בתקופת הגיטו. עם חיסול היהודים בשואה בא גם הקץ לשני מוסדות הדת העיקריים בעיירתנו.

רפאלובקה הישנה

בעיירה היו ארבעה בתי כנסת:
בית הכנסת הגדול – די גרויסע שול. בבית הכנסת הגדול לא היה תנור ואסור היה לחמם. בית הכנסת נשרף ולא היה מי שיקים אותו מחדש. כדי להנציחו היו עורכים על מגרשו הריק חופות. כיום עומד במקומו בית דואר.
בית הכנסת של חסידי לוביישי שם היו רבי וחסידים. כיום עומד במקומו בית פרטי.
בית הכנסת של חסידי סטעפאן, גם שם היה רבי וחסידים. גם בית כנסת זה עלה באש.
בית כנסת נוסף שישמש את פשוטי העם, “עמך”, שבנו לעצמם בית כנסת בשכונה שגרו בה נפחים והוא כונה “בית הכנסת של הנפחים”, די קאוואלסקע שול.

רפאלובקה החדשה – נקראה גם סטנציה
הוקמה בעקבות סלילת מסילת הברזל קייב-בריסק-קובל, בראשית המאה ועשרים.
בית הכנסת שנבנה מאבן התנשא לגובה. למרות שלא היה רב של בית הכנסת, כולם ביקרו בו בשבתות, במועדי ישראל ובימים הנוראים . למרות האיסורים של השלטונות על שמירת השבת והמועדים היו יהודים שהשליכו את נפשם מנגד ותמורת שלמונים לגוי “מודיע” היו מצליחים להערים על השלטונות. בית הכנסת שימש גם לשמיעת “מגיד”, או שליח של ישיבה ולעיתים נואם ציוני.
בעיירה היו גם שני “חדרים” שהמלמדים לימדו בהם קריאה וחומש בתרגום ליידיש וכתיבה ביידיש ורוסית. בגיל 7 התחילו ללמוד גם גמרא.
בתקופת הצאר ב”תחום המושב” כל אנשי העיירה, זקנים וצעירים, שמרו על השבת ועל חגי ישראל וכולם כאחד באו לבית הכנסת לתפילות.

בתי כנסת – ראדזיווילוב

בראדזיווילוב היו כחמישה עשר בתי כנסיות ובתי מדרש שכונו על פי רוב על שמות רבנים ידועים ממקומות מסוימים, חוץ מבית הכנסת הגדול. לכל בית מדרש היה קהל מתפללים שלו, שאיחד אותם אם דרך מסוימת בחסידות ואם השתייכותם למקצוע כלכלי מסוים.
ראשון לכולם היה בית הכנסת הגדול, אחריו באו לפי גודלם ומספר המתפללים בהם:
בית המדרש של רבי ר’ לוי, שכונה “בית המדרש הגדול”.
בית המדרש של רבי ר’ איציקל.
בית המדרש של רבי ר’ חיים, שכונה “בית המדרש הספרדי”.
בית המדרש של רבי ר’ דוד’ל.
בית המדרש האוליקי, שכונה “הקלויז של טריסק”.
בית המדרש הבאראנאי.
בית המדרש זאמד, שכונה “בית הכנסת הקטן”.
בית הכנסת של המגיד.
בית המדרש של זיסיא קאפף.
בית המדרש של החייטים.
בית המדרש של ר’ אלי ויטאלס.

בית הכנסת הגדול היה מפואר והתבלט ביופיו מכל השאר. הארכיטקטורה המקורית הייתה מיוחדת במינה.
בנוי כולו גבוה מאד, מעוטר כרכובים פיתוחי יד נפלאים ויציעים מחוטבים. מדרגות מתפתלות הובילו לעזרת הנשים ומשם הלאה עד לאשנבי הצריחון החטוב אשר על הגג. מעל הצריחון התרומם קימרון גדול, מעין כיפת קטיפה. בפנים על התקרה היו מצויירים שנים עשר המזלות והפסוקים “ההרים רקדו כאלים, גבעות כבני צאן”, “ידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאיילות”, “סוס ורוכבו רמה בים” ועוד.
כמו הציורים כך גם הפסוקים עצמם היו מצויירים בצירופי צבעים נפלאים. האותיות גדולות, מעוטרות יפה. פסוקים נוספים צוירו על ארבעת הקירות של בית הכנסת.
למרות שהיה בנוי מעץ, בית הכנסת ניצל מהשריפה הגדולה בשנת 1883. בשריפה זו נשרפו כמעט כל בתי העיירה שהיו עשויים מעץ ופנימיותם הייתה מצופה בקש. כן נשרפו אף בתי אבן ומספר “קלוייזים”.
עדי ראיה סיפרו שראו במו עיניהם כי בשעת השתוללות השריפה הופיעו מכל ארבעת הצדדים להקות יונים לבנות, היונים התפזרו על גג בית הכנסת נופפו בכנפיהן ולא הניחו לאש להתקרב.
לזכר נס גדול זה של בית הכנסת שניצל מהשריפה החליטו פרנסי העיירה לעצב ארון קודש ולהכניס לתוכו את ספרי הקודש שנותרו שלמים מבתי המדרש והקלוייזים שנשרפו. הוזמן אמן-חרט שיצר ארון קודש מפואר ועליו פיתוחי אריות ונמרים, צבאים, איילות, יונים, חיות גדולות וקטנות ופרחים למיניהם. בסיום עבודתו חרט האמן את שמו בשולי ארון הקודש למטה ואת הפסוק “מעשה ידי להתפאר”.
מסופר שלאחר כחמישה חודשים מסיום עבודתו, ניתך פתאום גשם שוטף, מלווה ברקים ורעמים, וברק אחד חצה את הכיפה שעל הגג, חדר לתוך בית הכנסת ושרף את שמו של האמן ואת הפסוק שהוסיף. לאחר זמן קצר נודע כי אותו אמן-חרט עשה עבודות דומות גם בכנסיה הקתולית וראו בכך מעין חילול הקודש.
בית הכנסת הישן פוצץ בימי שמלחמת העולם הראשונה בידי האוסטרים, מאחר והפריע לצבא להשקיף על יער ברודי. אחרי הפיצוץ לא נותר מבית הכנסת, אלא מקום ריק, למעט מנורות ונברשות שהיו תלויות מהתקרה. הנברשות והמנורות נלקחו ע”י התושבים הנוצרים שאף חפרו תכופות במגרש של בית הכנסת בהניחם כי היהודים הטמינו בו את רכושם.
בית הכנסת החדש הוקם בצריפי בית החולים הצבאי לשעבר ובנדיבותו של ר’ משה גינצבורג הידוע כ-הברון מפורט ארתור, יליד העיירה, שהתעשר במלחמת רוסיה יפן. הוא תרם עשרת אלפים דולר ובעזרת
תרומות נוספות נבנה בית הכנסת החדש. כל הפאר הפנימי, הציורים והפסוקים נכחדו, לא נשאר זכר מכל הציורים של הכתלים. במקום הנברשות והמנורות הותקנו מנורות חשמליות.
החיים הדתיים של העיירה התרחשו בבתי הכנסת ובבתי המדרש, אך לא היו אלה חיים דתיים בלבד, כי אם חיים כלכליים, חברתיים ופוליטיים גם יחד. בית המדרש שימש מעין מועדון ליהודים שהיו מבלים בו את רוב זמנם במשך היום, בנוסף לכך, היו באים שלוש פעמים ביום להתפלל בציבור. היו גם כאלה שהיו בורחים מפני המצוקה בבית אל בית המדרש, כן היו סרים לבית המדרש סתם חנוונים ובעלי מלאכה “לחטוף” תפילת מנחה ומעריב ובינתיים להטות אוזן לחדשות.
ראוי לציון במיוחד המניין הציוני. בראשית המאה נהגו לקיים מניין לתפילה בציבור בימי שבת, חג ומועד. השתתפו בו בעיקר בני הדור הצעיר שרוח הציונות פעמה בליבותיהם. מניינים אלה היו משרים רוח טובה ומחדירים תקווה ותוכן לחיים האפורים של הרחוב היהודי בימים ההם. במניינים אלו תרמו גם לקק”ל. מניין זה חדל להתקיים רק אחרי שעלה הכורת על הישוב היהודי בעיירה.

קאמין קושירסקי

המוסד הציבורי המרכזי בעיירה היה בית המדרש. החמימות שנשבה מבית המדרש הישן בשעות בין הערביים, התחרתה עם כל אולם אחר, במיוחד אולמות של המפלגות ותנועות הנוער. בין מנחה למעריב נמצא המועדון העירוני בבית המדרש. ליד שולחנות ארוכים וצרים לאור עששיות נפט גדולות ונרות של חלב ישבו יהודים ליד הגמרא. סביבם היה שאון והמולה של שיחות בעלי מלאכה וסוחרים אנשי מפלגות מתנגדות והשקפות עולם שונות השמיעו איש איש לקבוצתו את טענותיהם ודעותיהם, אבל לומדי הגמרא לא שעו לרעש ולא שמו לב להמולה. הם היו שקועים אותה שעה בעולמות רחוקים ויפים. הם נמצאים עתה בין “תגרי לוד” – מלפני אלפיים שנה, כאשר לוד הייתה אחת מערי מלכות ישראל. בבית המדרש מכונסים בשעות בין השמשות רוב הקשישים שבעיירה ויותר מכך, עקרות הבית היו עוזבות את המטבח ונכנסות להחליף את בעליהן בחנויות השונות כדי שילכו לבית המדרש.
בבית המדרש לא דנו ושוחחו על עניני העולם אלה אך ורק בעניינים היהודיים, בבעיות המקום, במפלגות וההסתדרויות שבעיירה וברכילות על בני המקום. נעשתה במקום גם הקראת מכתבים של הבנים שעלו לארץ ישראל וכך נעשתה ארץ ישראל כל כך קרובה ללב. באמצעות מכתבים אלו הכירו ההורים כל מקום בארץ ישראל.
בעיירה היו גם שני בתי כנסת וכמה “שטיבלך”- בתי כנסת של החצרות החסידיות ובהן הטריסקאר שטיבעל, הסטעפיני שטיבעל ולאחר מלחמת העולם הראשונה נוסף גם הקוברינער שטיבעל.

החדר – לאחר הפרעות יזם יצחק פרידמן את חידוש לימוד התורה והציע לייסד תלמוד תורה לכל הילדים ולחייב את כל ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד בו. ילדי העיירה בני החמש קיבלו את ראשית חינוכם ב”חדר”, בני השבע כבר למדו גמרא.
שלושה שולחנות ארוכים היו בחדר ולידם ניצבו שלוש קבוצות תלמידים שנבדלו ביניהן ברמת הלימודים. הילדים היהודיים בעיירה בתקופה מסוימת הלכו לבית הספר הפולני בבוקר, ובשעות הצהרים הלכו לחדר.
קן “השומר הצעיר” שכן בחדר שכור מול השטיבעל של חסידי טריסק ובלילות שבת התערבבו פיוטי החסידים וניגוניהם בשירי הילדים בקן “השומר הצעיר”. בימי שישי הדליקו הילדים את עששיות הנפט ועוררו עליהם את כעסם של החסידים בגלל חילול שבת.

מתוך:
קמין קושירסקי – הוצאת ארגון יוצאי קמין קושירסקי והסביבה בישראל בסיועו הפעיל של הלנדסמנשפט הקמין קושירסקי בארצות הברית וארגנטינה – 1965

יהודים של יערות ואגמים – אברהם ביבר ביחד עם ד”ר ישראל בן דור – 2007
בתי כנסת – ראדזיווילוב

וורקוביץ

“בין בתי-הציבור – היה בית-הכנסת הגדול. היה זה מבנה גבוה עשוי עץ. אל דלת הכניסה הובילו 12 מדרגות, מתחתן היו שומרים את ה”שמות” (ספרי קודש שנתבלו ויצאו מכלל שימוש) עד גניזתם הסופית בקבורה בבית-העלמין.
הכניסה לאולם התפילה נעשתה דרך אכסדרה גדולה. תקרת בית הכנסת הייתה גבוהה מאוד ומעל הבימה הייתה כיפה גבוהה עוד יותר. מבנה זה יצר אקוסטיקה מצויינת.
כמה “שטיבלאך” היו צמודים לבית-הכנסת: של החייטים, של הסנדלרים וסתם “שטיבל”.
במרחק צעדים אחדים מבית הכנסת היה בית-המדרש שגם לו אכסדרה רחבה ובצמוד לה – דירת המגורים של נתן השמש. מעל בית המדרש, עם כניסה נפרדת, הייתה “עזרת הנשים” בנוייה בצורת “ר” .
בתוך ה”שטיבלאך” וגם ב”עזרת הנשים” של בית-הכנסת הגדול ובית המדרש היו ה”חדרים”, בנוסף ל”חדרים” בבתי ה”מלמדים”. בין-בית הכנסת ובית המדרש היו עורכים חופה וקידושין, בדרך כלל, בערבי שבתות, לפני תפילת מנחה.
האכסדרות וכן הרחבות שליד בית-הכנסת ובית-המדרש היו משמשות לשיחות חולין בהפסקות שבין תפילה לתפילה. מדי פעם היו האכסדרות משמשות גם ל”לינת הצדק” לקבצנים שהיו מזדמנים לעיירה. ”

מתוך: בין יאוש לתקווה, מאת מרדכי קרופ

לובומל

בית הכנסת הגדול היה פאר העיר ומקור גאוותה, אך לא היה מרכז חייה הדתיים. בית הכנסת היה בנוי מלבנים בסגנון האופייני למאה השש עשרה. רם קומה ורחב מידות שצורתו ריבוע. על גגותיו היו עמדות ירי להגנה על העיר מפני אויבים בתקופת המלחמות בטאטרים ובקוזקים. בית הכנסת התנוסס בגאון מעל כל בנייני העיר ונראה למרחוק. הבניין כולו דמה למבצר עתיק.
בית הכנסת שהיה רב הוד, מסתורין וחגיגיות היה סמל לגדולתה של הקהילה.
בימות החול לא התפללו בו, רק בשבתות ובחגים נפתחו שעריו והגיעו אליו מניינים ספורים. מתפלליו הקבועים היו ברובם פשוטי העם ומספר בעלי בתים שהתפללו בנוסח ספרדי כמנהג החסידים.
הכניסה לבית הכנסת הייתה דרך ה”פלוש” – מעבר מפולש לאורך הקיר המערבי ולו שני שערים מצפון ומדרום. ליד השער הדרומי של ה”פלוש”, מבחוץ, היו מעמידים חופות לזוגות צעירים. ליד השער הצפוני מבפנים נמצאה ה”גניזה”, לשם היו מביאים דפים קרועים מתוך ספרי הקודש, רצועות תפילין ועוד.
בתוך ה”פלוש” בקיר המערבי היה שער כניסה מאבן, מקומר גדול ורחב שנשען על עמודים רחבים – והדלת – דלת עץ כבדה, כפולת כנפיים, מחוזקת בחישוקי ברזל עבים. המפתח לדלת זו היה גוש ברזל באורך של 30 ס”מ.
בצד המזרחי מבחוץ היו ציורי אריות אדירים, משוחים בצבע פז.
מצד דרום, על קשתות החלונות, היה חקוק הפסוק “מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל” . חזיתו של בית הכנסת מצד מזרח, שפנתה אל השוק, הייתה מוקפת בתים .
מכל שלושת צדדיו האחרים לא היו בתים סמוכים לבית הכנסת ואפשר היה לעבור בסמוך לו, פרט לחלק מגודר מצד דרום. ליד שער הכניסה לבית הכנסת הייתה קופת צדקה בתוך עמוד השער, ששימש גם ליהודים וגם לאיכרים הגויים. בתוך בית הכנסת, בחלקו הקדמי נמצאה עזרת הנשים ובחלל שמסביבו בגובה של קומה ויותר קירות אבן חלקים. למעלה בגובה הקומה השנייה היו חלונות גבוהים מקומרים ומעל לגובה החלונות, נסגרו הקימורים של תקרת בית הכנסת, וממנה השתלשלו וירדו אין סוף נברשות נחושת ובדולח בשלל גוונים. מסביב לקירות, מתחת לחלונות ועל קיר המעקה של עזרת הנשים מצד מערב, היו ציורים שונים כגון: שור הבר, לוויתן, כלי נגינה, תוף כינור ומצילתיים ושאר כלי הנגינה שהיו בבית המקדש.
רק הקיר המזרחי היה לבן כולו ללא ציורים וקישוטים ועל רקעו בלט ארון הקודש ומשני צדדיו ציורי אריות ופיתוחי ענפים שונים. ארון הקודש עצמו היה מפוסל באבן כמעט עד לגובה התקרה, מורכב כולו מעמודים מחוטבים, כרכובים, קשתות, פרחים וצמחים שונים כולו צבוע בצבעים מרהיבים. הארון הכיל עשרות ספרי תורה עתיקים על כתריהם ופעמוניהם, שהיו מפארים את ספרי התורה.
באמצע בית הכנסת הייתה הבימה (הבלעמער) המפוארת, מעליה ארבעה עמודי אבן משושים וחטובים התרוממו ותמכו בכיפת ענק מקומרת. אל הבימה היו עולים במדרגות משני הצדדים מצפון ומדרום. בגלל מבנהו הפנימי המיוחד הייתה בו עצמת תהודה, ולא אחת היו הילדים משמיעים קולם וממתינים להד שיגיע מכל העברים, כל זה מפני שבית הכנסת היה ריק ברוב ימות השנה ורק מספר מועט של מתפללים הופיעו.
סמוך לבית הכנסת הגדול, מצפון לו, עמד בית המדרש של העיר. בית המדרש היה בניין עץ רב מידות. מצידו המערבי היה מחובר אליו בית הכנסת של “המתעסקים” (דאר מתעסקים שטיבל). בית המדרש שימש בימי חול מקום תפילה מרכזי לרוב בני העיר והסביבה ולעוברי אורח שונים. בית המדרש שימש גם מקום לעריכת אסיפות-עם שהיו מתכנסות מטעם עסקני העיר והרשות לצרכי בחירות, וכן בימי חירום ומצוקה לאיסוף כספים ועוד. מלבד בית הכנסת הגדול ובית המדרש היו קיימים בתי תפילה (שטיבלעך) בלעדיים לעדות החסידים השונות ולבעלי המלאכה לחברותיהם, כגון: בית תפילה לחסידי טריסק, בתי תפילה (השטיבלעך) של חסידי קוצק, ריזשין, ראדזין, סטפאן, גור, קארלין ועוד. שלושה בתי תפילה קטנים (די קליינע שילעכלעך) היו צמודים לבית הכנסת הגדול
מצידו המערבי. מצידו הדרומי בית הכנסת של החייטים (דאר שניידער שילעכל) ועוד.
כמו כן היה בית תלמוד תורה שהיה משמש בית תפילה קבוע בשבתות ובחגים לחוג מסוים של משכילים מבני העיר.
רוב בתי העיר נשרפו ע”י הגרמנים ועל פי עדות של ניצולת שואה, נשרפו כליל כל ספרי התורה בידי הנשים תחת פיקוחם של הנאצים על פי גזירה בעקבות מציאת מגילת אסתר שנחשבה על פי הנאצים למכתב קללה נגד היטלר. לא הועילו כל ההסברים שזוהי מגילה לקריאה בבית הכנסת. לכן נשרפה המגילה יחד עם ספרי התורה.