עיירה קטנה השוכנת בסביבת יערות עבותים במרחק 50 פרסאות מהעיר קורוסטין.
ראשיתה, כפר של כמה עשרות משפחות איכרים רוסיים, שביניהם החלו להתיישב יהודים. היישוב גדל והכפר היה לעיירה. כשהיישוב היהודי מנה רק משפחות מספר ולא היה להם מניין לתפילה – היו יוצאים לחגים לעיירה חאבנה הסמוכה. כשגדל מספרם הוקם בית מדרש והוזמנו רב ושוחט, וקהילה יהודית החלה להתפתח בעיירה.
סחר היערות וכל העבודות הקשורות בו, פרנס פקידים, פועלים, עגלונים וסוחרים היו באים לעיירה. מלבד ענף היערות היה מפותח במקום ענף הבורסקאות. נוסף לכך עסקו יהודי באזאר בחנוונות ובמלאכה, חייטים, סנדלרים, בנאים ועוד. כולם חיו חיים כשרים ופשוטים בכבוד.
רובם ככולם היו יראי שמים, חסידים, מכניסי אורחים, נותני צדקה, ובכלל ערים לכל מפעל צדקה וחסד. כן ידעו לדאוג לחינוך בניהם בחדרים אצל מלמדים טובים ואצל מורים, שהיו מזמינים אותם ע"פ רוב מן החוץ. כיאה לאנשי תורה וחכמה.
בעיירה נתקיים גם מוסד תלמוד תורה כל השנים. משגדל הדור הצעיר יצאו ממנו לכרכים חרקוב וקיוב לשאוב מדע והשכלה ועם תום לימודיהם חזרו לעיירה והשפיעו עליה מרוחם ופעלו בה.
לפי מפקד 1897 מנתה העיירה 83 יהודים, ואילו בשנת 1920 עלה מספר היהודים בעיירה ל-2,000 נפש בערך.
משכילי העיירה שהיו ציונים פיתחו פעולת תרבות וייסדו בשנת 1908 אגודה של דוברי עברית ומשכו לתוכה מבוגרים ונוער.
אחרי המהפכה הרוסית ב-1917 ניכרה בבאזאר התעוררות ציבורית וציונית. הצעירים ארגנו אגודה ציונית שכללה גם מבוגרים ומנתה כמאה חברים. נוסד בית ספר עברי. ציוני המקום דאגו לבית הספר במשך יותר משנתיים עד שהגיעו הימים המרים והוא נסגר.
ב-1918 נבחרה בעיירה קהילה דמוקרטית, בה נכללו נציגי כל המעמדות והזרמים ובראשה עמד הרב שמריהו שינדרמן. הקהילה נטלה על עצמה את כל ענייני הקהל : בתי כנסת, בית מרחץ בית קברות, "לחם לאביונים" וכל עזרה אחרת והעניינים התנהלו בסדר מבחינה ציבורית.
אולם, לא ארכו הימים וגל הפרעות שהקיף את יהודי אוקראינה בשנות 1919-1920 הפסיק את מהלך החיים הרגילים.
באזאר הייתה תחת שלטון הבולשביקים במשך 19-20 שנה.
בשנת 1928 סגרו את כל החנויות והעסקים של היהודים ודרשו מהאיכרים להיכנס לקולקטיב חקלאי. הממשלה קראה ליהודים שעמדו להגר לפנים רוסיה הציעה להם שטחי אדמה פורייה והקציבה להם סכום הגון להקמת קולקטיב לאומי של יהודים, והקולקטיב הוקם. נרכשו סוסים לעבודה, כמאה פרות חולבות למחלבה, והמשק הלך והתרחב. לחרדים שבקולקטיב ניתן לחיות את חייהם הם.
נוכח הניסיון של הקולקטיב היהודי, הסכימו גם האיכרים ונכנסו ב-1930 לקולקטיב משלהם, כך התארגנה כל האוכלוסייה בקולקטיבים. השלטון הרוסי התבסס במקום, הקים מוסדות משלו, וכשהיה צורך בדירות החרימו את בתי היהודים.
עד שנת 1934 התקיים מניין קבוע של מתפללים בבית הכנסת, אך מספר המבקרים הלך ופחת.
הבולשביקים הרסו את בית הכנסת הגדול של באזאר, ויהודים שומרי מסורת עזבו את העיירה. מהיהודים נשארו בבאזאר רק אנשי הקולקטיב ונושאי המשרות.
עם כיבוש העיירה ע"י הגרמנים, ב-1941, החלה מנוסת היהודים ממנה. היד הטמאה של הנאצים השיגה ורצחה 208 יהודים ובזה הקיץ הקץ על העיירה השקטה והעמלה הזאת.
הרב שמריהו שינדרמן