העיירה אושומיר ידועה גם בשם אישומאר וברשימות ועד ארבע ארצות, מלפני מאתים שנה בערך, נזכרת בשם איטשומיר. היא נמצאת בין יערות במרחק 10 וירסטאות מקורוסטין וכ-30 וירסטאות מהורושקי על הנהר אושה.
מעבר אחד של הנהר גרו היהודים ומהעבר השני האוקראינים והיחסים ביניהם היו תקינים בימים הרחוקים.
אושומיר היא עיירה עתיקה ולא נשתמרו פרטים מעברה הרחוק. דורות רבים ישבו להם יהודי אושומיר במשכנות העוני שלהם וחיו חיי דוחק. רובם הגדול היו בעלי מלאכה, נפחים, סנדלרים, עושי אופנים לעגלות ועוד.
יהודי אושומיר היוו תמיד 60-70 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית במקום. כמעט כולם היו חסידים ונמנו על שושלות אחדות.
בשנת 1905 אירעו פרעות ביהודי העיירה, איכרים שבאו ביום שוק התחילו לשדוד חנויות יהודים. מיד יצאו בעלי המלאכה היכו את הפורעים בבולי עץ והניסום מהעיירה. מקרה זה אורגן ע"י האוריאדניק, נציג השלטון הרוסי בעיירה, שנמנה על ה"מאה השחורה" הידועה. אחרי זה לא העיזו לפגוע ביהודים.
הנוער המקומי שהגיע לז'יטומיר, עיר הפלך הקרובה, ולקייב העיר הגדולה, שאב משם את רוח התקופה וכמה מצעירי העיירה נסחבו בזרם החיים הרוחניים והמפלגתיים. בייחוד התעורר הנוער לאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה ברוסיה.
כשסדר החיים הישן התערער ועל הבמה צפו שאלות ובעיות מדיניות ופוליטיות, העם נחלק לזרמים. המפלגות שלטו ברחוב היהודי והייתה התעוררות לאומית לחיים אוטונומיים באוקראינה, אך עד מהרה באה גם מבוכה. השעיר לעזאזל היו היהודים.
במשך החודשים מרס-אפריל 1919 נשנו וחזרו באושומיר פרעות ביהודי העיירה על ידי חילות פטליורה. כל העיירה נשדדה, יהודים הוכו והיו שנפלו גם חללים מהם.
והנה בליל "שבת הגדול" שוב באו פורעים לעיירה. התנפלו והרגו כמה נפשות. גם טיבעו אנשים בנהר ופשטו לביזה וגזל. הם חזרו לכל בית כמה פעמים ולקחו מחוט ועד שרוך נעל, הפשיטו את המלבושים וחלצו את הנעליים והציגו את היהודים עירומים כביום היוולדם. הטילו גם מס שעלה עד למאה אלף רובל.
החיים בעיירה געשו. נתקבלו ידיעות קשות על השחיטות שערכו המתקוממים בערים שונות. ובאושומיר התאספו גדודים של איכרים מזוינים מהכפרים הסמוכים. לב היהודים נמוג בקרבם ולא קמה בהם עוד רוח, אך האיכרים המתקוממים הרגיעו אותם באמרם, שמגמת פניהם לקורוסטין, כי שם בנתה לה קן הקומונה וכל יהודיה הם קומוניסטים. לכן רוצים הם להתנקם בהם, לעומת זה ביהודי אושומיר לא יגעו לרעה. גם הציעו ליהודים להתחבר עימהם. אחר כך חילקו ליהודים תעודות לכל אחד בגיל שש עשרה ועד ארבעים, וקצבו מחירן – עשרה רובלים. גם הודיעו שכל מי שלא תמצא תעודה בידו, אחת דינו – להיהרג.
פלוגות וכנופיות לוחמות עברו דרך העיירה פשטו ביהודים ושדדו אותם.
כך נמשך המצב עד ששלטון הסובייטים התבסס ונעשה יציב.
כעשרים שנה חייתה העיירה תחת שלטון זה, ואם כי סדרי החיים היהודיים נתערערו וקיבלו צורה אחרת – בכל זאת הם הסתגלו לאורח החיים של השלטון, אך יצוין שהקהילה ירדה בעטיין של רדיפות היבסקציה שרדפה את הדת ונושאיה.
האוכלוסייה היהודית חדלה להתפתח, לפי מקורות חיו בעיירה בשנת 1847 – 1080 יהודים, וכעבור 50 שנה, ב-1897 הגיע מספרה ל-1754 נפש מאז החל מספרם לרדת ובשנת 1923 מנו רק 1642 נפש.
לפי ידיעות מקוטעות מניצולים נכבשה העיירה ע"י הגרמנים בשנת 1941 ויהודיה נרתמו בעול הגרמנים הנאצים. הם שיעבדו תחילה את היהודים כדרכם במקומות אחרים, ניצלום ורוקנום ולבסוף הוציאו אותם להורג וחיסלום.
היהודים שניצלו הם אלה שנמלטו על נפשם מבעוד מועד.
א. אבטיחי – הדרי