באוקראינית,Овруч : ביידיש: אוורוטש, אווריטש , באנגלית: Ovruch
עיר עתיקת יומין. בתקופת הקהיליה הפולנית הקדומה (זצ'פוספוליטה) הייתה העיר הראשית למחוז אוברוטש במסגרת חבל קיוב, אח"כ בימי שלטון הצאר הרוסי, שימשה כעיר מחוז לכמה וכמה ערים, עיירות וכפרים בווהלין.
מתוך האנציקלופדיה ברוקהאוז-עפרון נראה, שבשנת 1629 חיו בעיר 3 בתי אב יהודיים ששילמו את מסיהם לארמון (הזאמוק) באופן שווה לשאר התושבים. מאז הלך וגדל היישוב היהודי בעיר ובמאה הי"ח נכללה קהילת אוברוטש, יחד עם קהילות אחרות, בהנהלת הקהילה צ'רנוביל.
במפקד משנת 1765 מנתה קהילת אוברוטש 657 יהודים משלמי מיסים, אולם למעשה היו בה אז יותר יהודים. בשנת 1803 היו במחוז אוברוטש 1031 יהודים ובמפקד בשנת 1847 היו בה 1723 יהודים. בשנת 1917 גרו בעיר כ-10,000 תושבים, ביניהם למעלה מ-6,000 יהודים.
במחוז אוברוטש היו יערות רבים, שסיפקו פרנסה לתושבים. כמו כן התפתחה בו תעשיית הבורסקאות. רוב היישוב היהודי בעיר חי על מסחר זעיר ומלאכות שונות.
בסוף המאה הי"ח התפשטה החסידות בין יהודי אוברוטש והמחוז שנהו אחרי שושלות נוביל, סטולין, טריסק, ליובאוויטש ואחרים.
עם זאת מראשית המאה הנוכחית ניכרה בעיר התפתחות של התנועה הלאומית.
כמה מורים פרטיים לימדו את הילדים בחדרים עברית והם: אהרון פישמן, צבי, אפרים, זהבה וחנה ארקס.
מבני הנוער התבלטו הציונים: פנחס כצנלסון, יעקב ויהושע רכליבסקי, אברון רוטבלט, משה ציבולניק, אפרים, זהבה וחנה ארקס , חיה בירנברג ואחרים. כמה מהם עלו ארצה בעליה השנייה והשלישית. כן היו שיצאו לכרכים להשתלם בלימודים.
בשלטון העיר ישבו שני יהודים, ממונים ע"י שלטון הפלך, לפי סדרי רוסיה הצארית, יצחק אייזיק כצנלסון וברוך מרגלית, סוחרים עשירים. שניים אלה היו גם מעסקני הקהל.
בימי המלחמה העולמית הראשונה (1915-17) הועבר קו פסי רכבת ליד העיר ומאז החלה העיר להתקדם.
בדרך כלל חיו יהודי אוברוטש בשקט יחסי, עד כמה שתנאי הגלות ושלילת הזכויות מהיהודים ברוסיה אפשרו חיי כלל וחיי פרט, עד למהפכה ב-1917.
אחרי ימי השיכרון של השחרור מעול השעבוד במדינה, נפל בגורלם של יהודי העיר לשתות מכוס התרעלה של ימי המבוכה ברוסיה ובאוקראינה.
כשהחלו הקרבות בין האוקראינים והרוסים בסביבת ז'יטומיר נהרו יהודים פליטים רבים לעבר אוברוטש.
בין מוסדות הציבור שבעיר יצוין בית המחסה לזקנים שקלט את הנצרכים והקהילה דאגה למחסורם של הזקנים והחלשים שהיו בו.
בדצמבר 1917 נערך פוגרום ביהודי אוברוטש ע"י חיילי הדיביזיה ה-265 הסימיונובית של הצבא הרוסי, שעמדו בעיר באותו זמן. הם התנפלו על החנויות והחריבו עד היסוד כשישים מהן. הדבר היה כתוצאה מתעמולת בעלי אחוזות פולנים ופקידי השלטון הרוסי הקודם, שהודחו מכהונותיהם וראו ביהודים את האחראים למהפכה.
בסוף נובמבר 1918 קמו איכרי הוולוסט הפוקאליובי שבמחוז אוברוטש, מרדו בממשלת ההטמן והכריזו על רפובליקה אוברוטשאית. בראשה בחרו את האיכר דימיטריוק ולסגנו את הבונדאי שלום פרידמן.
האיכרים הזמינו את היהודים להתחבר אליהם לרפובליקה, אך אלה חששו ונמנעו מלתת להם יד. לא יצאו ימים רבים ועם נפילת ההטמן סקורופאדבקי נפלה גם הרפובליקה האוברוטשאית.
משעלתה הדירקטוריה האוקראינית לשלטון ומחנות שונים שוטטו ברחבי אוקראינה, נעשה המצב פרוע. לאוברוטש הגיע לגיון המוות של קוזאקים אוקראינים. הלגיון הגיע בלילה והקיף את הפוקלויבצים, לקח את נשקם ועבר לשדוד את בתי היהודים. לתלונות היהודים לפני משצ'ניוק הבטיח הלה שבקרוב יגיע צבא סדיר וישליט סדר, ואמנם ב-15 לדצמבר הגיעו האטמן הפטליוראי קוזיר זירקו וחילו.
במשך 17 הימים שעשה קוזיר זירקו בעיר נהרגו כ-80 יהודים. רבים נפצעו וכ-1200 בתים וחנויות של יהודים נשדדו. הצבא הרוסי נשאר באוברוטש עד פורים ואז עזב , אז חזרו שוב הפטליוראים.
תחת לחץ הצבא הרוסי נאלצו האוקראינים לעזוב את אוברוטש והבולשביקים השתלטו על העיר והסביבה ומשלו בה משנת 1920 עד הכיבוש הגרמני-נאצי.
המצב הכלכלי היה קשה וירוד ורבים ברחו לערים אחרות.
בשנות ה"נאפ" הורגשה הרווחה, השלטון היה חזק בעיר ובסביבה. המצב האקונומי הוטב אצל היהודים, בעיר נוספו בניינים ורחובות חדשים, התעשיה התרחבה ופירנסה רבים מהתושבים שמספרם גדל.
כשפרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה, הנאצים כבשו גם את אוברוטש ושלטו בה כשנתיים. בתקופה קצרה זו עשו בעיר את מעשי ההרס והחורבן שלהם, הרסו את קהילת אוברוטש ורצחו נפש את כל היהודים שלא נמלטו בעוד מועד מהעיר.
אריה אבטיחי
עפ"י ילקוט ח' עמ' 9-11
מתוך ספרו של חיים באר "מסע דילוגים"