וישניביץ

עיירה בנפת קרמניץ

 

VISHNEVETS במשך שנים רבות הייתה וישניביץ רכושם של הנסיכים לבית ווישנייבצקי ומהם קיבלה את שמה. ב 1395 בנה אחד מהם דמיטרי קוריבוט מבצר ומסביבו התפתח היישוב.

ב 1494 נהרס ונשדד היישוב בידי הטטרים, אך ב 1512 הם הוכו כאן בידי הפולנים.

ב 1640 חידש הנסיך ירמיה וישניבצקי את המבצר.

יהודים ישבו בווישניביץ החל מהמחצית השנייה של המאה ה 16, היה זה לאחר שאוקראינה סופחה לפולין, ובמסגרת רכישת לב האצילים הגדולים בעלי היישובים חילק המלך ביד נדיבה זכויות מגדבוריות ליישובים שונים. בי"ח באייר שצ"ה (1635) התקיימה בווישניביץ ההתוועדות הראשונה הידועה לנו של ועד גליל ווהלין. רבה של לודמיר אז, ד' יום-טוב ליפמן-הלר, הביא לאישור תקנה האוסרת על קניית הרבנות מידי האצילים בעלי היישובים. עוד באותה שנה הביא הרב ליפמן הלר את התקנה לאישור ועד דובנא ארצות שהתכנס ביארוסלב, והיא קיבלה תוקף המחייב את כל בית ישראל בפולין.

בשנת 1653 הטטרים פשטו על וישניביץ שדדו ורצחו רבים מיהודיה. אבל עד מהרה שבו היהודים לווישניביץ והתיישבו בה. בשנת 1672 הותקפה העיירה בידי הטורקים ואלה כבשו אותה.

במאה ה 19 גדל מספר יהודי וישניביץ. הם עסקו במסחר בתוצרת חקלאית ובמוצרים שונים כגון: כלי בית מחימר, עורות, מגפיים, מעילים מפרוות כבשים. הקהילה ו"חברת תומכי עניים" המקומית החזיקו תלמוד תורה לבני העניים. מעטים למדו בבית הספר הרוסי.

לאחר מהפכת פברואר 1917 התעורר הרחוב היהודי לפעילות ציבורית ומפלגתית. נוסדו חוגים שונים לעיון, לדרמה והוקמה ספרייה. מלבד זאת הוקמו סניפי מפלגות.

בימי מלחמת האזרחים סבלו יהודי וישנייביץ מנחת זרוען של כנופיות, שהתנכלו בעיקר לבעלי האמצעים. השליטים שהתחלפו סחטו תשלומי כופר וקנסות למיניהם. כשהגיעו ידיעות  על פוגרום צפוי, התארגנה הגנה עצמית ומנעה שפיכות דמים.

בימיו הראשונים של השלטון הפולני החל גל הגירה גדול. בשנת 1920 עזבו את וישניביץ כ 400 נפש (כ-14% מיהודי המקום) . כלכלתה של העיירה לא השתנתה והבסיס לתעשייה, שהייתה זעירה באופייה, היו מוצרים שמקורם בחקלאות : תפירת אדרות מפרוות כבשים, בדי פשתן ומוצרי עץ.

בעיירה היו 3 טחנות קמח, 2 טחנות לגריסים, 3 מפעלים להפקת שמן ולעיבוד עורות. כל אלה עבדו לתצרוכת מקומית. מלבד זאת נשלחה מוישנייביץ תוצרת חקלאית לא מעובדת, תחום שרובו היה בידי סוחרים יהודיים. 3 חברות שבבעלות יהודים ייצאו לגאליציה מידי חודש 12,000 מטרים של בד פשתן תוצרת בית (מעשה ידי הכפריים). בתחום המלאכה התרכזו יהודי העיירה במקצועות החייטות, הנגרות והנפחות.

במרכז העיירה עמד בית הכנסת הגדול ומסביבו היו שבעה בתי תפילה.

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה הקימו שתי האחיות חזקל, בית ספר פרטי ובו למדו רוסית, יידיש ומעט עברית. במקביל נפתח חדר מתוקן, שבו התנהלו הלימודים בעברית. באמצע שנות העשרים נסגרו שני המוסדות האלה. במקום נפתח בית ספר עברי "תרבות" ועד מהרה החלו ללמוד בו רוב ילדי העיירה. בית ספר זה התקיים עד ספטמבר 1939. במשך זמן מה פעל ליד בית הספר גן ילדים עברי. בנוסף לאלה היה גם תלמוד תורה לבני עניים, ובסוף שנות העשרים וראשית השלושים הייתה במקום גם ישיבה. ידוע שבשנת הלימודים 1929/30 למדו בה 52 תלמידים.

מראשית שנות העשרים החלו לפעול בווישניביץ סניפים של תנועות הנוער. אלה הפכו להיות מרכז חיי התרבות בעיירה, שכן הפעילו ספרייה, חוגים לדרמה, תזמורת מיתרים ומועדון ספורט. בין תנועות הנוער היו:"השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "החלוץ הצעיר", "בית"ר", "דרור". המבוגרים יותר היו חברים ב"החלוץ" וב"החלוץ הכלל ציוני". בשנת 193 נוסדה במקום פלוגת הכשרה של "החלוץ", סניף של קיבוץ קלוסובה.

בספטמבר 1939, לאחר שנסוגו הפולנים, התאספו אוקראינים וביקשו לארגן פוגרום. צעירים יהודים התארגנו מהר להגנה עצמית, הצטיידו בנשק שהשאירו אחריהם חיילים פולנים ומנעו את התפרעויות האוקראינים.

ביום בו פרצה המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה, ב 22 ביוני 1941, נערך גיוס חפוז. צעירים יהודיים רבים הוצעדו ליאמפול ומשם נשלחו לחזית באזור טרנופול. משם נסוגו לדנייפר ומאוחר יותר הועברו לגדודי עבודה.

כשנכנסו הגרמנים לווישניביץ ב 2 ביולי 1941, ערכו האוקראינים המקומיים שוד, התעללו ביהודים והיכו אותם. ב 12 ביולי נאסרו 36 בני ערובה יהודים, ופרט לאחד נרצחו כולם בנשק קר בידי האוקראינים. ב 30 ביולי נצטוו 400 גברים, וביניהם רב העיר ומכובדים אחרים להיאסף. הם  עונו קשות בידי האוקראינים, הובלו אל מחוץ לעיר ונרצחו. ב 4 בספטמבר 1941 נרצחו כל יהודי וישניביץ הישנה – 146 במספר.

עד הקמת הגטו ב 16 במרס 1942, מתו ברעב 60-70 איש, בעיקר ממשפחות שנשארו ללא מפרנסיהן. מספר היהודים שנכלאו בגטו היה כ-3,500 . הגטו היה סגור וליד שערו הוצבו שוטרים אוקראינים, ששמרו לבל יוכנסו פנימה דברי מזון.

עשרות אנשים מתו ברעב. הניסיון לבחור יודנראט נכשל, שכן המועמדים סירבו להשתתף בו, עד שנתמנה לעמוד בראשו פליט מלודז' שידע את השפה הגרמנית. לדברי הניצולים עשה האיש כל מה שהיה יכול למען היהודים. ב 28 ביולי 1942 נדרשו יהודי הגטו למסור 120 טון קמח. היודנראט לא יכול היה לאסוף כמות כזאת והגרמנים נאלצו להסתפק בכמה מאות קילוגרמים.

בשבת 8 באוגוסט 1942, נסגר הגטו והוקף בשוטרים אוקראינים. המצור נמשך כמה ימים. בזמן זה ירו השוטרים אל תוך הגטו והרגו עשרות מתושביו. ב 11 באוגוסט 1942 הובלו 2,669 יהודים, רובם נשים (1,160) וילדים (1,160) אל מחוץ לעיר ונרצחו. ההרג נמשך עוד ימים, שכן נתגלו מתחבאים רבים ונתפסו בורחים. הם נורו בשבת, 22 באוגוסט 1942. אלה מן הבורחים שלא נתפסו, בעיקר צעירים, הגיעו לגאליציה, שבה עדיין היו גטאות. כשהגיע תורם של גטאות אלה להתחסל הסתתרו כמה מהם אצל פולנים או אצל "שטונדיסטים" אוקראיניים.

וישניביץ שוחררה בידי הצבא האדום ב 6 במרס 1944.

הניצולים המעטים לא התעכבו בעיירה, אלא עברו לקרמניץ.

 

 

עפ"י פנקס הקהילות  כרך ה'


ספר יזכור:

http://yizkor.nypl.org/index.php?id=2777


מצבת הנצחה בבית העלמין בחולון:

http://www.kadisha.biz/showitem.aspx?levelId=59581&itemId=376&template=6

 

ילקוט ווהלין יא' אלול  תש"ט  עמ' 31

collection-231

המועד האחרון להגשת נושאים לכתיבת עבודות הנצחה - 31 במאי 2017
כתב עת לענייני שואה, תקומה, זכרון והנצחה בהוצאת מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל