קמין קושירסקי

 KAMIN KOSHIRSKY  

לפי האנציקלופדיה הרוסית-סובייטית, נמצאת העיר על הנהר ציר (zyr), יובל של הנהר הגדול פריפיט (pripiet)  וידועה כבר במאה ה-12 כעיירה בווהלין (wolyn) ידוע כי בימי גזרות ת"ח  ות"ט (חמלניצקי ימ"ש) כבר היה קיים יישוב יהודי בקמין. שמנה אז כ-100 בעלי בתים וכולם נרצחו. העיירה הייתה מחוברת לדרום, לעיר קובל בפסי רכבת רגילים ולצפון ללוביישוב-יאנוב פינסק ברכבת בעלת פסים צרים. לעיירה שהייתה בימי הפולנים למרכז אזורי (powiat) השתייכו למעלה מ 40 יישובים יהודים קטנים מפוזרים בכפרים ובעירות שבאזור.

בשנת 1937, עם עלות היטלר לשלטון בגרמניה ופריחת האנטישמיות בפולין, תוכנן ובוצע בעיירה פוגרום על הרכוש היהודי, ובמיוחד נגד המרכז המסחרי של משפחת קלורמן ושות'. 2 יהודים שהתנגדו ופגעו בפורעים, נדונו למאסר ולקנס כספי גבוה.

בעיירה היה הנוער כמעט כולו ציוני, למדו עברית ושאפו לעלות לארץ ישראל, אולם הדבר היה בגדר חלום. בעיירה התקיימו תנועות הנוער "השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר", "החלוץ", "פרייהייט", "בית"ר", "הנוער הציוני", ועוד. חלק מהנוער יצא להכשרות ואף זכה לעלות לארץ כחלוצים לפני המלחמה. בעירה היה בית ספר פולני של שבע שנות לימוד וכן בית ספר עברי "התחייה" שהיווה גורם מרכזי בחיי החברה והתרבות של העיירה. היו בעיירה שני בתי כנסת מרכזיים- "די טריסקער שיהל" ו "הסטפניער שיהל" ורב אחד שהיה משכמו ומעלה הרב הלפרין.

ב 1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ובזאת החלה מלחמת העולם השנייה. צעירים יהודים גויסו לצבא הפולני, נפלו בשבי ונרצחו לאחר מכן במיידנק.

ב 17 בספטמבר 1939נתבשרנו שהצבא האדום נכנס לשטח פולין המזרחית וזאת בהתאם להסכם מולוטוב ריבנטרופ מ 23 באוגוסט על חלוקת פולין. כמה ימים לאחר מכן, הגיעו חיילי הצבא האדום לעיירה ומיד כונן שלטון סובייטי בעזרת הקומוניסטים המקומיים ואוהדיהם. ליהודים הייתה רווחה, ניצלנו מהכיבוש הגרמני וזוועותיהם ונעשינו אזרחים שווים לכל ובכל. בעיירה נפתח בית ספר תיכון וניתן היה לקבל תפקידים ומשרות שבעבר היו מחוץ לתחום ליהודים ולאוקראינים. הנוער נראה שבע רצון וראינו לפנינו עתיד. לדור המבוגר היה קושי עיקרי והוא הכפירה בדת, שחייב אותם לעבוד בשבת, ראינו זאת כגזירה שיש להשלים עמה, מובן מאליו שכל מוסדות הקהילה ומוסדות היהודים אחרים בוטלו, פעילות ציונית או פעילות אחרת הייתה כרוכה בסיכון.

ב 22 ביוני בשעה  04:00 התעוררנו לשמע הפצצות בעיירה ולא ידענו פשר הדבר. רק לאחר כמה שעות נודע מהרדיו על פלישת הצבא הנאצי לתחום ברה"מ. הוחל בגיוס צעירים לצבא האדום שנשלחו מזרחה. ביום הרביעי נסוג השלטון הסובייטי מהעיירה. מיד החלה זרימת איכרים מהכפרים שבסביבה, שהחלו בביזה של מחסני הממשלה ולאחר מכן עברו לפוגרום וביזה של הרכוש היהודי, בראשם עמדו מתנגדי השלטון הסובייטי ("הירוקים") .                                                                                                                                    

תוך כדי כך נרצחו שני יהודים על ידי הפורעים, האוקראינים הקימו מנהל עירוני ומינו את שמואל ורבליה ליושב ראש הועד היהודי. כל בוקר הינו יוצאים לעבודות כפייה וכן הוטלו עלינו כל מיני גזרות אחרות, כגון נשיאת טלאי צהוב, הגבלות על תנועה, הקצבת מזון וכו', ביום שישי ח' באב תש"א (1 באוגוסט 1941) עברה דרך העיירה קבוצת גרמנים ולמחרת הוציאו להורג שמונה יהודים שהיו הקורבנות הראשונים של העיירה. (שבת ט' באב תש"א)

פלוגות העונשין של "האינזצגרופן" הגיעה לעיירה ב 22 באוגוסט 1941.

הם עצרו גברים בגילאים שבין 16 ל- 60 ולמחרת עם שחר (א' ר"ח אלול תש"א 23 באוגוסט 1941) הובילום כ  4 ק"ממחוץ לעיר ורצחו אותם אלי קבר, שנצטוו לחפור במו ידיהם. נרצחו אז כ 80-100 גברים, ביניהם נציג היהודים שמואל ורבליה שסירב להשתחרר.

לקראת הימים הנוראים (תש"ב) הגיעו לעיירה כמה גרמנים ובראשם עמד הגביטסקומיסר פריץ מיכאליס ימ"ש. הם שלטו על "האזורים" מורצ'ונה, ליובישוב, וקמין קושירסקי ושוב המשיכו להטיל גזרות חדשות מדי יום. הם דרשו להקים נציגות יהודית יודנרט שתהיה אחראית כלפיהם לקיום הוראותיהם. המצב הלך והחמיר והיודנרט עשה ככל יכולתו כדי להקל על הסבל. בסוף מאי 1942 יצאה הגזרה שב 1 ביוני על היהודים להתרכז בגטו שצומצם לאורך רחוב קובל. הגטו הוקף בגדר קרשים בגובה2 מטרומעליו עוד חצי מטר של גדר תיל. הצפיפות הייתה רבה, כמעט ללא נשוא. הכניסה לגטו הייתה דרך שער אחד, שהיה שמור על ידי שוטרים אוקראינים בכל שעות היממה. לגטו הובאו כל יהודי הכפרים והיישובים מהסביבה וכך הגיע מספר תושביו לכ 3,000 נפש. ביום ה 10 באוגוסט 1942 כ"ז מ' אב תש"ב נרצחו כ 2,500 יהודים שנורו לבורות שהוכנו מראש.

נשארנו בשטח כ  600 נפש, יתומים, אלמנות, והורים שכולים. ידענו שניתנה לנו ארכה זמנית ושסופנו יהיה כסופם. הוחזרנו לגטו שצומצם ונאלצנו שוב להמשיך בחיי השגרה. החלה התארגנות של כמה קבוצות לצאת ליערות ולחפש קשר עם פרטיזנים שהחלו להגיע שמועות על קיומם. כך יצאו את הגטו כמה קבוצות ויחידים עם נשק. יצאה קבוצה של האחים צביבל ביחד עם אבא קלורמן ז"ל, קבוצה של דב עמית (דרוג) יוסל'ה סגל, דוד לרמן ואישתו יצאו לביצות של וידרט ועוד בודדים. הגטו סיכן את עצמו, אולם לא הוגנב דבר לגרמנים, אם היו כמה משתפי פעולה, תלינו תקוות רבות ביציאתם, כי ראינו בכך מוצא וסיכוי להיאבק להילחם ואולי לשרוד. לצערנו נחלנו אכזבות. היוצאים נתקלו ביערות בקבוצות פרטיזנים לא מאורגנות ששדדו את נשקם ואף רצחו את חלקם .

קבוצת צביבל הצליחה לרכוש נשק, יצרה קשר עם הפרטיזנים של קורק והצטרפה אליהם. במשך הזמן הייתה ליחידה קרבית המורכבת מיהודי מנייביץ קמין-קושירסקי וכפרי הסביבה.

בגטו חיכינו לסוף. ואולם גמלה ההחלטה לא להיכנע כי אם לברוח. וכך היה. ביום שני כ"ב מר-חשוון תש"ג 2 נובמבר 1942 נתברר לנו שהגיע הקץ. החלה בריחה מהגטו וממקומות העבודה. כ 600 יהודים הצליחו לברוח. היתר נרצחו למחרת בבית העלמין. החורף כבר היגיע והשלג החל לרדת. רוב הבורחים נסו בכיוון יערות נוויר, במרחק של כ35 ק"ממקמין. לצערנו הרב, הם שוב נתקלו באוכלוסיה עוינת שתפסה אותם והסגירה אותם לגרמנים, או שרצחו אותם במו ידיהם. גם הפרטיזנים באזור תרמו את חלקם ושדדו את הנשק והבגדים מהיהודים. נותרנו כמאה יהודים בלבד, מהם חלק ביחידות הפרטיזנים באוקראינה וברוסיה הלבנה.

עם שחרור האזור באביב 1944 על ידי הצבא האדום גויסו או התנדבו חלק לצבא ואף שם נפלו בהמשך המלחמה.

יום כ"ז באב נקבע ליום הקדיש והזיכרון ליוצאי עירנו והסביבה.    

 

נכתב ע"י אברהם ביבר

 

ספר יזכור:

http://yizkor.nypl.org/index.php?id=2274


אתר האינטרנט של יוצאי קאמין קושירסקי:

http://www.kamin-koshirsky.org.il/

                     

קאמין קושירסקי באתר ויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%A7%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%A1%D7%A7%D7%99



 ילקוט ווהלין יא' אלול  תש"ט  עמ' 24 http://www.wolyn.org.il/collection-231

המועד האחרון להגשת נושאים לכתיבת עבודות הנצחה - 31 במאי 2017
כתב עת לענייני שואה, תקומה, זכרון והנצחה בהוצאת מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל