אלכסנדריה

ALEKSANDRIA

"אלכסנדריה של מעלה" קרא המורה  הדגול שמואל רוזנהק לעיירה הקטנה בחבל ווהלין שבאוקראינה, וזאת, משום שמצא אותה מקבילה לירושלים. ואכן העיירה הקטנה הזו הייתה מרכז רוחני-תרבותי וכן סמל ודוגמא לכל העיירות בסביבה.

מאלכסנדריה נשבה רוח לאומית חלוצית והיא שימשה קרקע פורייה להקמת תנועות נוער שוקקות פעילות, שהשפה העברית הייתה שפתן, הציונות – בלבן, והעלייה לארץ ישראל – חלומן.

אלכסנדריה נמצאת במחוז ווהלין אשר בצפון-מערב אוקראינה, במרחק 15 ק"מ מהעיר רובנו.

בין שתי מלחמות העולם הייתה העיירה בתוך גבולות פולין, אולם אוכלוסיית האזור הייתה ברובה אוקראינית. אחרי מלחמת העולם השנייה האזור של אלכסנדריה ושטחים נוספים במזרח פולין צורפו לאוקראינה הסובייטית לשעבר, שכיום היא אוקראינה העצמאית.

אלכסנדריה שוכנת בשני עברי הנהר "הורין", ששני גשרים גדולים מעליו מחברים את שני חלקיה: האחד – גשר עץ, שנשרף בזמן המלחמה, עם נסיגת הצבא הסובייטי, אך שוקם די מהר, והשני – גשר פלדה שמעליו עברה הרכבת המהירה "רובנו-סרנה" שהמשיכה עד וילנה, וכן רכבות מקומיות ששרתו את כל תושבי האזור. גם גשר הפלדה נהרס בזמן המלחמה לאחר שהופגז ופוצץ על ידי הצבא הסובייטי הנסוג, ושיקומו נמשך שנה שלמה. ברכבות נסעו מדי יום לעבודה וללימודים בעיר רובנו פועלים ותלמידים מהעיירות שבסביבה – מאלכסנדריה, לובומירקה, קוסטופול, סרנה ואחרות. תחנת הרכבת וולושקי נמצאה במרחק מה מאלכסנדריה.

הנהר הורין, שהיה חביב על כולם, היה חלק בלתי נפרד מן העיירה. בחורף הפך לשכבת קרח אחת גדולה, שילדי העיירה אהבו להחליק עליה. כשהגיע החורף לקיצו, היו חוצבים גושי קרח וממלאים בהם את המרתפים אשר שימשו בתי קירור בקיץ. בהתקרב האביב, כשהקרח נמס, התעורר הנהר לתחייה, יצא לפעמים מגדרו ועלה על גדותיו. הוא התקרב אל שכניו במשכנות העוני של העיירה וגרף בדרכו לא פעם מטלטלים  שונים ומשונים. לעתים הרסו גושי הקרח הגדולים שנוצרו עם הפשרת הנהר גם את הגשר כולו או חלק ממנו, אולם כשהשיטפונות חלפו והנהר נרגע, נהרו תושבי העיירה לרחוץ במימיו הזכים.

לנהר היה גם תפקיד כלכלי – הוא סיפק דגים לתושבי העיירה וכן שימש להעברת עצים על גבי רפסודות לעיר הנמל דנציג.  גדות הנהר היוו גם מקום נפלא לטיולים. נערים ונערות היו מטיילים מאחורי הגשר בצילם של עצי הערבה ובאחו על הדשא הירוק, בייחוד בשבתות.

בחורפים הייתה העיירה מתכסה כולה שלג לבן, ובלילות בהירים, כשלאור הירח המלא השלג נראה לבן-כחלחל, לעיירה היה מראה בלתי נשכח. הילדים פיסלו דמויות מן השלג, וגלשו במגלשות במורד ההר המושלג ברוב שמחה והמולה.

 

בסוף המאה התשע-עשרה היו באלכסנדריה כ 3,000 תושבים, מהם מעל 2,000 יהודים. בתחילת המאה העשרים הלך ופחת מספר היהודים בעיירה בגלל המצב הכלכלי הקשה, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. חלק ניכר מאוכלוסיית אלכסנדריה "בלעה" העיר הקרובה רובנו. הייתה גם הגירה לאמריקה וכן עליה לארץ ישראל.

בין שתי מלחמות העולם מנתה האוכלוסייה היהודית בעיירה בין 1,600 ל1,700 נפשות

(כשלוש מאות משפחות). אוכלוסיית העיירה הייתה מעורבת – במרכז גרו היהודים, בירכתיים – נוצרים, ומסביב סגרו עליה כפרי איכרים אוקראינים, שלא היו ידידותיים במיוחד ליהודי העיירה.

היחסים בין היהודים והנוצרים בתוך אלכסנדריה היו תקינים והתבססו בעיקר על קשרי סחר קלים. האיכרים היו מביאים את תוצרתם לשוק וקונים בחנויות היהודים מצרכים שונים. שוק העיירה היה ממוקם ברחוב מקביל לרחוב הראשי והיו בו חנויות וביתנים. עסקים טובים במיוחד לא עשו כאן, כי בעיר רובנו הקרובה היו שווקים וחנויות לרוב, ועל כן גם מבחר סחורות גדול יותר. חלק מהתושבים העדיפו לכן לקנות את צרכיהם ברובנו.

מלבד החנוונים היו בעיירה בעלי מלאכה רבים: חייטים, כובענים, סנדלרים, רצענים, נגרים, חרטים, נפחים ובנאים, שבחלקם מצאו את פרנסתם גם בסביבה שמחוץ לעיירה. היו באלכסנדריה גם סוחרי יערות וסוחרי קמח בסיטונות.

בעיירה היו ארבעה בתי כנסת:

בית הכנסת הגדול והוותיק שהיה בנוי קירות אבן, בו התפללו בעלי הבתים ממעמד הביניים והמשכילים.  בבית כנסת זה התפלל גם הרב של העיירה שביתו היה ליד ביה"כ.

בית הכנסת "לובומירסקי" שהיה במרכז והתפללו בו בעלי הבתים והאמידים יותר.

בית הכנסת של בעלי המלאכה.

בית כנסת שמעבר לנהר.

בתוך בית הכנסת היו גם שני בתי מדרש, כך כינו אותם – "בתי מדרש". הם שימשו בתי תפילה בעיקר לסנדלרים ולחייטים. "מגידי התהילים" היו חבורת משכימי קום בשבתות לקריאת פרקי תהילים לפני התפילה.

לימודי "החדר" היו נהוגים גם באלכסנדריה כמו בכל העיירות במזרח אירופה, אולם בעקבות התפשטות ההשכלה ברחבי אירופה החלו בה גם לימודי חול, חלקם בסיוע של מורים פרטיים. בהמשך ללימודים בחדר הוקם "החדר המתוקן", שכבר היו בו ניצנים של לימודים כלליים, ובשל כך נקרא גם "החדר המסוכן".

כאמור, על אף קשיי החיים והפרנסה פיעמה באלכסנדריה רוח של תרבות וציונות. עדות לכך הם העיתונים העבריים הרבים שהגיעו לעיירה, בהם: "הצפירה", "המליץ", "הזמן", "הצופה" ואחרים, וכן גם העיתונים באידיש "היינט" ו"מאמענט".

בית הספר העברי על שם אליעזר בן יהודה הוקם באלכסנדריה ע"י המורה והמחנך שמואל רוזנהק. במסגרת של רשת בתי הספר "תרבות" בפולין, שהוא היה אחד ממייסדיה. רשת "תרבות" כללה בתי ספר יסודיים וכן תיכוניים (דוגמת זה שברובנו) אשר שפת הלימוד בהם הייתה עברית. בית הספר העברי באלכסנדריה היה בין הראשונים במסגרת הזו (אם לא הראשון שבהם). בבית הספר בעיירה לימדו בין השאר תנ"ך, היסטוריה, ספרות, דקדוק ולימודי חשבון וטבע, וכן התקיימו בו שעורי התעמלות וזמרה. לקראת החגים התקיימו בו חגיגות שהיו מלווות בשירים עבריים וכן בדקלומים והצגות בעברית. במסגרת ביה"ס התקיימו גם טיולים בטבע.

 

את שמואל רוזנהק, שנהג לכנות את עיירתם גם "אלכסנדריה עילית דווהלין", זוכרים יוצאי העיירה בחיבה רבה. עם עלייתו ארצה אחרי המלחמה המשיך לפעול בתחום החינוך והתרבות ושימש כמנהל מחלקת החינוך של העיר חיפה.

מאז קריאת תנועת "החלוץ" בתום מלחמת העולם הראשונה לעלייה לארץ ישראל, ועל אף השמועות על פרעות שהתחוללו בארץ מידי פעם, נמשכה העלייה השוטפת לארץ מעיירות ווהלין ובהן אלכסנדריה. בהמשך לועידת התנועה שהתקיימה בעיר רובנו בשנת 1920, הוקמו אגודות של "החלוץ" בכל רחבי ווהלין. האגודות הללו, שהיו קשורות למרכז בוורשה, ארגנו את הנוער, עודדו אותו לעלות לארץ והכינו אותו לקראת העלייה. הן גם טיפלו בכל הנושאים הטכניים והארגונים שהיו קשורים בעליה עצמה, כגון השגת סרטיפיקטים, ריכוז העולים במקומות האיסוף והסעתם ברכבות ברחבי אירופה עד להגעתם לעיר הנמל טרייסט, ממנה הפליגו לארץ. שמואל רוזנהק, המנהל של בית הספר העברי באלכסנדריה, יזם, ניהל וארגן, והיה הרוח החיה בכל התהליך הזה של העלייה לארץ ממחוז ווהלין.

התארגנויות להגנה עצמית החלו עם פרוץ הפרעות האנטישמיות ברחבי אירופה ובעיקר במזרחה. קבוצות שהתארגנו להגנה עצמית פעלו באלכסנדריה בתחילת המאה העשרים ומנעו במקרים רבים ניסיונות פגיעה בתושביה היהודים, כך שאלכסנדריה לא סבלה במיוחד מפרעות האימים שהשתוללו ברחבי מזרח אירופה לפני המלחמה.

קשה להעלות זאת בדמיון איך ב 22 לספטמבר של שנת 1942 נאספו כל יהודי העיירה שנותרו, כאלף נפש, גברים נשים, זקנים וילדים, ליד הבורות שהוכנו מבעוד מועד באזור סוואטי. הם נדרשו להתפשט, להיכנס לתוך הבורות ולשכב בהם צפופים זה  ליד זה, שכבה על שכבה ב 8 שכבות, ולהיקבר חיים לאחר שכיסו את כולם באדמה. אנשי היודנראט אולצו למיין את בגדי הנרצחים ולחשוף דברי הערך והזהב, ובסיום לסחוב את השקים על גבם לעיירה. לאחר מכן הוחזרו למקום הרצח ונורו.

 

"עוד ינקמו בכם! עוד תשלמו על כך!" קראה אחת הנערות על סף הבור טרם מותה.

אין נחמה.

המוות האכזרי הזה התגלה עם פתיחת הבורות בשנת 1944 במטרה לאסוף חומר על פשעי המלחמה לקראת משפטי נירנברג . על כך יש מסמך רשמי שנכתב והוחתם על ידי וועדה משפטית רפואית סובייטית שבדקה את הגופות.

בביקורים שערכו בני דור ההמשך של תושבי העיירה גילו חורבן מוחלט של יהדות אלכסנדריה על כל מרכיביה, המצבות של בתי העלמין נשדדו ושימשו לבניית בתיהם של האיכרים, ובין שרידי המצבות רעו עיזים. בתי הכנסת נהרסו וכך גם מרביתם של בתי היהודים. באלכסנדריה לא נותר אף יהודי אחד...

על הבורות הוקמה אנדרטה לזכר הנרצחים וכן גודר בית העלמין היהודי והוקמה מצבה.

גם בבית העלמין שבחולון הוקמה מצבה לזכר יהדות אלכסנדריה.

 

רבים מאלה ששרדו הגיעו לארץ, הקימו משפחות והתערו בחיי הארץ. פעילותם ניכרת בכל התחומים וזו נחמתנו.    

 

נמסר ע"י גב' חנה פרציק, מתוך: "פנקס אלכסנדריא", ועד יוצאי אלכסנדריא בישראל, 1972

 

 

מצבת הנצחה:

http://www.kadisha.biz/showitem.aspx?levelId=59581&itemId=702&template=6

 

ספר יזכור: 

http://yizkor.nypl.org/index.php?id=1536

 

היהודי האחרון באלכסנדריה:

http://www.haaretz.co.il/literature/1.1003919



ילקוט ווהלין א' תש"ה עמ' 15

collection-221



ילקוט ווהלין ג' תש"ו  עמ' 25

collection-223


ילקוט ווהלין ד'  טבת תש"ו  עמ' 24 

collection-224


ילקוט ווהלין טז' – יז'  חשון תשי"ג  עמ' 52

collection-230