קובל

באוקראינית וברוסית: Ковел, בפולנית Kowel, ביידיש: קאָוועל

 

עיר נפה בצפון מרכז ווהלין

 

עד ראשית המאה ה-16 הייתה קובל כפר בנחלותיה של משפחת סנגושקו. בשנת 1518 קיבל הנסיך ואסיל סנגושקו מידי המלך זיגמונט הראשון זכויות עירוניות מגדבורגיות עבור היישוב ורשות לקיים ירידים שבועיים ושנתיים.

יהודים החלו להתיישב בקובל לאחר שהפכה להיות עיר. בשנת 1536, בעת שאישרה המלכה בונה מחדש את הזכויות הגדבורגיות, כבר ישבו בה יהודים. בשנת 1555 הורתה המלכה בונה לאפשר ליהודים להתיישב בכל מקום ולהינות מכל החירויות. דעת העירונים לא הייתה נוחה מכך ובשנת 1556 הם התלוננו, שהיהודים אינם מקפידים לגור ברחוב שיועד להם. בעקבות תלונתם הוציאה המלכה בונה מסמך שחייב את היהודים להתרכז באיזור אחד.

על פי ה"לוסטרציה" (מיפקד, סקר) משנת 1570 שילם בעל העיר דאז קורבסקי מס מ-403 בתים, 349 גינות, 139 בעלי מלאכה ו-111 חנוונים. מספרים אלה מצביעים שקובל הייתה באותו זמן עיר גדולה למדי. בערך שליש מהם היו יהודים.

בתקופת מרד חמלניצקי (1648-1650) נפגעה קובל קשה. על פי תלונתו של הכומר הקתולי המקומי, שנרשמה בספרי העיר לודמיר בשנת 1648, סייעו העירונים, שהיו ברובם פרבוסלבים, בידי הקוזאקים להטביע את היהודים והקתולים העניים בנהר. שכן לאלה לא היו אמצעים לברוח. מכאן אפשר להבין, שהאמידים ברחו מערבה וניצלו. על פי מפקד שנערך בשנת 1651 נשארו בקובל רק 20 בתים של יהודים.

פרנסים ורבני קובל הגיעו להתוועדות דובנא ארצות דרך ההתוועדויות של ועד מחוז ווהלין, ואנו מוצאים את חתימותיהם על מסמכים מאסיפות אלה.

בשנת 1744 כילתה שריפה את בית הכנסת של יהודי קובל. פרנסי העיר רשמו אירוע זה בשנת 1745 בספרי העיר בלודמיר.

כשחולקה ממלכת פולין בפעם השלישית, בשנת 1795, נכללה קובל בתחום הקיסרות הרוסית. בשנת 1799 נמנו בעיר 11 איש במעמד סוחרים, כולם יהודים, ואילו 811 יהודים נמנו במעמד העירוניים, לעומת 1308 נוצרים. מספר היהודים גדל במאה ה 19, בייחוד בסוף המאה, לאחר שהייתה קובל לצומת חשוב של מסילת הברזל.

בשנת 1857 כילתה שריפה גדולה בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת. אבל העיר שוקמה מהר. באמצע המאה ה-19 החלו השלטונות לבנות בה קסרקטינים ובעיר שהו דרך קבע גדודים של הצבא הרוסי.

אלה היוו מקור פרנסה חשוב ליהודי המקום.

בשנת 1882 נוסדה חברת "ביקור חולים", שהפעילה בית חולים ובית מקרחת שחילק תרופות בחינם.

מלבד החדרים היה בקובל תלמוד תורה לילדי עניים ובו 150 תלמידים. תנאי הלימוד היו פרימיטיביים והשיטות מיושנות. בשנת 1893 קמה קבוצת משכילים צעירים ויסדה אגודה בשם "משכיל אל דל" ו- "חדר מתוקן" לנערים, שלמדו בו נוסף על לימודי קודש, גם עברית , רוסית ולימודים כלליים. האגודה דאגה גם להלבשתם ולהזנתם של הנערים העניים.

בשנת 1902 הגיע לקובל המורה לעברית איסר מילר, שיסד מאוחר יותר בית ספר, ששימש בערבים מועדון לנוער הסוציאליסטי של מפלגת צ"ס (ציונים סוציאליסטים) וה"בונד".

בקובל היו בתי כנסת ובתי מדרש של סיעות חסידיות שונות (טריסק, נסכיז', ריז'ין ועוד), של בעלי מקצועות שונים וגם בית כנסת גדול, שנבנה במקום הישן שנשרף.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה צומת מסילות הברזל של קובל למקום סואן, שכן צבא רוסי רב עבר שם בדרכו לחזית. המסחר פרח והסוחרים היהודיים נהנו מכך. באמצע שנת 1915 כשחל מפנה בחזית, העיר נכבשה בלילה שבין 24 ל-25 באוגוסט – בידי צבא אוסטרי-גרמני. בעיר הוקם ממשל צבאי גרמני ובפרוור "החולות" – ממשל צבאי אוסטרי.  לראש העיר מונה יהודי מראשי העסקנים הציוניים במקום ויחד עם הרב יצחק שאול קראוזה ייצג את יהודי העיר בפני שלטונות הכיבוש. יהודים הצטרפו לשורות המשטרה האזרחית וסגן המפקד שלה היה יהודי.

בין שתי מלחמות העולם פעלו בקובל כמה מוסדות חינוך יהודיים. בשנת 1917 פתחה קלרה ארליך בית ספר תיכון יהודי ששפת ההוראה בו הייתה רוסית. בשנת 1921 עבר מוסד זה ללמד בשפה הפולנית וזכה בשנת 1928 להכרה ממלכתית בתעודות הבגרות שלו. לימדו בו גם לשון עברית, תנ"ך ותולדות ישראל. מספר התלמידים היה קטן יחסית.

בשנת 1921 נוסדה גימנסיה עברית שסופחה לרשת "תרבות", והייתה אחת משתי הגימנסיות בווהלין (השנייה הייתה ברובנו). כבר בשנת הלימודים הראשונה היו בה 200 תלמידים בחמש כיתות. בכל שנות קיומה עד ספטמבר 1939, היו בה כל הכיתות התיכוניות. בשנת 1934 זכתה הגימנסיה העברית לעבור לבניין משלה. בשנת 1919 נפתח בית הספר העברי "הרצליה" ובשנת 1922, נפתח בית ספר עברי שני ("קלומל"). לידם פעלו בשנות השלושים, גני ילדים עבריים של "תרבות". בשלהי 1924 הקימו "צעירי ציון" בית ספר שלישי, שנתמך בידי הג'וינט. עד שהאחרון הפסיק לתמוך בו והמוסד נסגר.

פעולות הדרמה של חובבים ראשיתן בחוג לדרמה שהוקם עוד בימי הכיבוש האוסטרי-גרמני. ההכנסות מן ההצגות היו קודש למפעלי סעד ותרבות. בסוף 1928 הוקמה "הסטודיה הבימה" שהתנהלה בשפה העברית. כמו כן ביקרו בקובל להקות תיאטרון מקצועיות יהודיות , של אידה קמינסקה, קלרה סגלוביץ וזיגמונט טורקוב, ועוד.

בקובל הופיעו שני שבועונים באידיש. הראשון "קאוולער שטימע" ("קול קובל") והשני אונזער לעבן"  ("חיינו"). בין מוסדות הסעד יש לציין את בית היתומים, שפעל בפיקוח הוועד המקומי של "צנטוס", ומושב הזקנים, שניהם מראשית שנות העשרים.

בשנים 1919-1930 נוסדו הסניפים :  "צעירי ציון", "התאחדות", "פועלי ציון", "החלוץ", "החלוץ הצעיר", "העובד", "החלוץ בעלי מלאכה", "הסתדרות הצופים", "השומר הצעיר", ההסתדרות הרוויזיוניסטית, "בית"ר", "ברית החייל", "המזרחי", ו"צעירי מזרחי", "תנועת תורה ועבודה", ו"העובד הדתי".  יש להזכיר גם את פלגי הציונים הכללים והנוער הכלל-ציוני.

בשנות הסיפוח הסובייטי 1939-1941 עברו על קובל תהליכים מהירים של סובייטיזציה. התעשייה והמסחר הפרטיים חוסלו, משתי הגימנסיות היהודיות הוקם בית ספר תיכון יידי, מבתי הספר העבריים הוקמו בתי ספר ביידיש של 7 שנות לימוד. כל אלה על פי המתכונת הסובייטית. עסקנים מרכזיים של "דרור החלוץ", שנמצאו בקובל בספטמבר 1939, מועד כניסת הצבא הסובייטי לעיר, הקימו מרכז מחתרתי, שתפקידו היה לדאוג לקיבוצי ההכשרה, ולהחזיקם כקולקטיבים ואולי אף להשיג אישור מן השלטון הסובייטי לקיימם באותה מסגרת.

ב 28 ביוני 1941 נכבשה קובל בידי הצבא הגרמני. כבר ביום הראשון לכיבוש נחטפו בין 60 ל-80 יהודים משכילים ובתואנה שהם מובלים לעבודה הוציאו אותם להורג. בימים שלאחר מכן נמשכו החטיפות ומעשי הרצח של קבוצות יהודים. לפי הערכה נרצחו בחודש הראשון של הכיבוש בערך 1,000 יהודים. בעיר הוקם ממשל אוקראיני עירוני בראשות ד"ר מיקולה פירוגוב. ראש עיר זה התעלל ביהודי קובל, הפסיק להם את זרם החשמל ואת המים ונהג לעכב את הספקת המזון, כדי להרעיבם.

בימי הכיבוש הראשונים הוטלה על היהודים חובה לשאת תו היכר מיוחד, בהתחלה בצורת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול ואחר כך, בספטמבר הוחלף הסרט בטלאים צהובים, הוקם יודנראט וחבריו היו עסקנים יהודיים לשעבר, בסוף חודש יולי 1941 נצטוו יהודי קובל לאסוף את כל ספרי התורה ואלה הועלו על המוקד בפומבי. כמו כן הוחרמו כל דברי הערך ועל יהודי העיר הוטל לשלם סכום כסף גדול ככופר.

ב 21 במאי 1942 הורה הממשל הגרמני להקים שני גטאות, האחד בעיר החדשה ("החולות" – די זאמד) נועד לעובדים ולמשפחותיהם. אלה, שמספרם היה יותר מ-8,000 קיבלו תעודות עבודה. הגטו השני הוקם בעיר הישנה ובו רוכזו "הבלתי מועילים", חסרי אישורי עבודה, מספרם היה כ-6,000.

ב 2 ביוני 1942 הקיפו כוחות משטרה גרמנית ואוקראינית את הגטו השני (של הבלתי מועילים). אנשי היודנראט שהוזהרו עוד בערב הקודם נצטוו להודיע שעל כולם להתרכז במטרה לצאת ל"עבודה במזרח", רבים ניסו להתחמק בכל מיני דרכים, לברוח או להתחבא. מבין הבורחים הרבים שנתפסו נורו ונהרגו 227 איש. החיפוש אחר המסתתרים נמשך שלושה ימים. כל היהודים הובלו לתחנת הרכבת ומשם הוסעו במסילה הצרה לכיוון קאמין –קושירסקי עד לכפר בחווה, אל מחצבות סיד וחול ושם נרצחו כולם.

לאחר שרוקן הגטו בעיר הישנה מיושביו הועברו אליו יהודי הגטו השני, שבעיר החדשה. ב 19 באוגוסט 1942 התחיל חיסול גטו זה, שבו התגוררו עובדים ומשפחותיהם. גם הם הובלו לכפר בחווה ונרצחו, אך החיסול נמשך, שכן למעלה מ-1,000 איש ברחו והסתתרו.     

 

 

        

 

אתר האינטרנט של יוצאי קובל:

http://www.israeli-kovel-org.org/


ספר זכרון: 

 http://yizkor.nypl.org/index.php?id=1111

 

קובל בויקיפדיה:

 

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%9C

 

 

מצבת הנצחה בבית העלמין בחולון:

 

http://www.kadisha.biz/showitem.aspx?levelId=59581&itemId=552&template=6


ילקוט ווהלין ב' תש"ה עמ' 7

 

http://www.wolyn.org.il/collection-222


ילקוט ווהלין ד'  טבת תש"ו  עמ' 29      http://www.wolyn.org.il/collection-224