DABROWICA
עיירה בנפת סארני.
דומברוביץ שוכנת על הנהר הורין, בקרבת מסילת הברזל סארני-לונינייץ. היא נזכרת לראשונה במאה ה 12 כמקום מושבו של הנסיך הרוסי דוברוביצקי. לאחר הכיבוש הליטאי, בסוף המאה ה 14, צורפה לנפת פינסק ונשארה בתחום מינהלי זה גם לאחר האוניה של לובלין (1569). בסוף המאה ה 18, לאחר הסיפוח לרוסיה, צורפה לפלך ווהלין.
העדויות הראשונות על קיומו של יישוב יהודי במקום הן מראשית המאה ה 16.
יהודי דומברוביץ הצליחו לברוח בזמן גזירות ת"ח ות"ט ורובם ניצלו. בערוב ימיו של ועד מדינות ליטא הצליחה קהילת דומברוביץ לזכות במעמד עצמאי הודות לכתב זכויות שהעניק בעל המקום, הגראף מיכאל בז'וסטובסקי, ב 17 באוגוסט 1753. בכתב זה נקבע, שהיהודים זכאים לאותן זכויות וחירויות כמו העירונים הנוצרים.
במאה ה 19 גדל מספר היהודים והגיע כמעט ל 3,000 נפש, והם היו יותר ממחצית מתושבי המקום. רובם עסקו במסחר זעיר. בשנות ה 80 של אותה מאה השתייכו רוב החנויות, מבין 47 החנויות שהיו בדומברוביץ, ליהודים. גם רוב המפעלים המקומיים – 3 טחנות קמח, מפעל זפת, מבשלת יי"ש ומלבנה היו שייכים ליהודים.
בדומברוביץ היו בית כנסת גדול, בית מדרש בן מאתיים שנה, ושלושה בתי תפילה.
בשנת 1884 בזמן שנסללה מסילת הברזל רובנו וילנה, ערכו הפועלים שהובאו מפנים רוסיה (ה"קצאפים") פרעות ביהודי דומברוביץ.
בגלל קרבתה של דומברוביץ לסטולין הייתה קבוצת חסידי סטולין – קרלין הקבוצה הגדולה ביותר בעיר. חסידי טריסק וברזנה באו לדומברוביץ מאוחר יותר. פינסק המשיכה להיות ה"אפוטרופוס" של יהודי דומברוביץ.
בראשית המאה ה 20 חדרו לדומברוביץ רעיונות ציוניים וסוציאליסטיים. התארגנו קבוצות של ה"בונד", ה"סיימובצים" והציונים. בעזרת הרב מטעם נוסדה ספרייה רוסית, שהפכה להיות עבור הנוער מוקד לפעילות הקבוצות הללו. ה"בונד" הקים ספרייה ביידיש ולאחר זמן מה ייסדו הציונים ספרייה עברית. בשנת 1910 הוקמה "אגודת חובבי שפת- עבר", שרוב תומכיה באו מחסידי ברזנה, ואלה דאגו לפתיחת חדר מתוקן ולמתן גוון ציוני לתלמוד תורה שהיה בדומברוביץ. הם הנהיגו את לימוד הלשון העברית והוראת תנ"ך ותולדות עם ישראל.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה חנה בדומברוביץ מטה הארמיה הרוסית השנייה. הימצאותם של קצינים רבים במקום הביאה להתעוררות כלכלית ותרבותית.
במחצית הראשונה של חודש יולי 1920 שלטו בדומברוביץ הפולנים וחיילים פולניים התעללו ביהודי המקום. הבולשביקים שבו ונטלו לידיהם את השליטה ורק בסוף ספטמבר 1920 השתלטו הפולנים סופית על דומברוביץ.
לאחר מהפכת פברואר 1917 באה פריחה לחיי הציבור היהודי. בעיירה שהוקמה היה ליהודים רוב ויהודי כיהן בתפקיד ראש העיר.
ציוני דומברוביץ פעלו במאוחד באמצעות ועד ציוני שהקיף את כל הפעילים. ועד זה טיפל בהכשרת החלוצים הראשונים ובעלייתם ארצה בשנת 1919, בהקמת בית ספר וגן ילדים עבריים, בארגון שיעורי ערב לעברית למבוגרים ועוד. בסוף 1919 התפלג הוועד ( או האגודה הציונית) לצעירי ציון ולהסתדרות הציונית הכללית.
בדומברוביץ היו חמישה בתי כנסת, נוסף על בית הכנסת הגדול, היו בה בתי תפילה של חסידי ברזנה, טריסק וסטולין קרלין.
עוד בשנת 1917 נוסדו בדומברוביץ בית ספר עברי וגן ילדים עברי, וגם בית ספר שלמדו בו יידיש. בית הספר העברי הצטרף לרשת "תרבות" ומספר תלמידיו גדל לכמה מאות.
בשנים 1924/25 התחזקו בדומברוביץ סניפי הציונים הכלליים, צעירי ציון, צ"ס, המזרחי והרוויזיוניסטים. מבין תנועות הנוער היה "החלוץ" הראשון שהחל לפעול, הוא הקים קבוצת עבודה (הכשרה), שמספר חבריה הגיע ל-300. החברים עבדו בשתי המנסרות היהודיות. מאוחר יותר קמו "השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר", פרייהייט", "בית"ר" ועוד.
ב 6 ביולי 1941 נכנסו הגרמנים ובעזרת האוקראינים אספו 200 יהודים כבני ערובה, אלה שוחררו מאוחר יותר. בלילה שלאחר יום הכיבוש ערכו האוקראינים פוגרום ובמהלכו שדדו ופצעו כמה יהודים עד שעצרו אותם הגרמנים. על יהודי דומברוביץ ירד מטר של גזירות: חובה לשאת סרט שרוול ועליו מגן דוד, חובת עבודת כפיה מגיל 14, מינוי יודנראט, החרמת כל משק החי ועוד.
ב 26 באוגוסט נקראו היהודים להתרכז בכיכר השוק, קבוצות קטנות של צעירים התחמקו וברחו ליערות. יהודי דומברוביץ שהתרכזו בכיכר השוק הוקפו שוטרים גרמנים ואוקראינים והוצעדו לעבר תחנת הרכבת, משהגיע אמצע טור הצועדים לגשר שעל הנהר הורין, נשמעו יריות מכיוון התחנה. לייבל לנדאו שיחד כמה שוטרים, וקרא לציבור לברוח, כ 1,500 איש פתחו במנוסה. 200 נורו במקום, 800 הובלו לוויסוצק ורובם נספו שם, 500 איש הצליחו להגיע ליערות. מאלה האחרונים נותרו בחיים ביום השחרור 50 בלבד. שאר יהודי דומברוביץ הובלו לסארני ושם ניצלו כמה מהם הודות לבריחה ההמונית ממחנה פולסקה, שממנו הובלו יהודים לבורות המוות.
ביום השחרור נמצאו ביחידות הפרטיזניות הסובייטיות בערך 50 מבני דומברוביץ, וביניהם הד"ר ארליך, שכיהן כמפקד רפואי של שתי האוגדות הרובנאיות.
דומברוביץ שוחררה בידי פרטיזנים סובייטים ב 10 בינואר 1944.
שרידיה שחזרו אליה, עזבוה במהרה ודרך רובנו חזרו לפולין במסגרת הרפטריאציה.
עפ"י פנקס הקהילות כרך ה'
תרגום לעברית של מאמרים ביידיש בספר היזכור. תרגמה: אסתר ויינשלבוים
ילקוט ווהלין א' ניסן תש"ה עמ' 14
ילקוט ווהלין ב' תש"ה עמ' 18
ילקוט ווהלין ג' תש"ו עמ' 20
ילקוט ווהלין ד' טבת תש"ו עמ' 31
