רדזיבילוב

RADZIWILOW עיירה בנפת קרמניץ

 

ראשיתו של היישוב רדזיבילוב הייתה בכפר, שבעליו , הנסיכים לבית רדזיבילוב, ניסו החל מאמצע המאה ה 16, להפכו ליישוב עירוני ולפתחו ואף נתנו לו את שמם. אבל היישוב התפתח בעצלתיים, שכן העיר ברודי הסמוכה בלמה ניסיונות אלה.

הידיעה הראשונה על יהודים ברדזיבילוב היא משנת 1578. כאמור, ההתפתחות הייתה איטית ויש לשער, שמספר היהודים היה קטן. בגזירות ת"ח ות"ט נפגעו היישוב והיהודים שבו ובשנת 1650 נמנו במקום רק  4 בתים של יהודים. בשנת 1653 נותר רק בית אחד של יהודים. רדזיבילוב אינה נזכרת ברשימת היישובים החייבים במס גולגולת, שהוחלט עליה בהתוועדות גליל ווהלין, שנערכה בהורוכוב בינואר 1700, וגם לא ברשימת חיסול חובות היהודים ממרס 1767. בסוף המאה ה 18 כדי לקדם את היישוב היהודי ברדזיבילוב, קיבל בעל המקום, הגנרל קאייטן מונצ'ינסקי מידי המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי זכות לפתוח בה בית דפוס עברי, ובשנת 1789 – מפעל לעיבוד עורות.

במאה ה 19 גדלה האוכלוסייה היהודית ולקראת סופה מנתה יותר מ-4,000 נפש. ברדזיבילוב היו אז כמה מפעלים קטנים: 3 מפעלים לייצור נרות, טחנת קמח ומפעל לייצור לבנים, רובם בבעלות יהודים. נדבן ידוע, משה מנדל גינזבורג, שיקם את בית הכנסת ותרם כסף להקמת בית חולים, שנועד לשרת את כלל האוכלוסייה. לפי דרישת התורם נתקבלו אליו יהודים ללא תשלום והאוכל שניתן בו היה כשר.

מוסד חשוב ברדזיבילוב היה אז ה"הקדש", ששימש אכסניה למהגרים היהודיים הרבים שהתרכזו בעיירה בשנות השמונים וגם בשנים 1905-1907 וחיפשו דרכים לא חוקיות כדי לעבור לקיסרות האוסטרית ומשם לארצות שמעבר לים.

בשנת 1870 היו ברדזיבילוב 2 בתי כנסת ו 9 בתי מדרש, חלקם של חסידי אוליקה וטריסק. בז' באב תרמ"ב (1882) פרצה שריפה גדולה, שכילתה 150 בתים ואת כל בתי הכנסת, פרט לבית הכנסת הגדול. בעזרת סיוע ותרומות (בכלל זה של נוצרים אחדים) שוקמה העיירה מהר.

ברדזיבילוב היה תלמוד תורה ובתחילת המאה ה 20 נעשה ניסיון להפכו ל"חדר מתוקן" בכך שהוסיפו לתכנית הלימודים שלו מקצועות עבריים וכלליים. מלבד זאת היו בעיירה שני בתי ספר ממלכתיים ליהודים אחד לנערים ואחד לנערות.

הפעילות הציונית התפתחה סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. בהתחלה היא התנהלה במחתרת, סביב הספרייה המחתרתית ולשם הפצת הלשון העברית הוקמה גם נציגות של הוועד האודיסאי של "חובבי ציון". אחר כך הוקמו סניף של ההסתדרות הציונית, ארגון נוער ציוני (1910-1912), סניף של ה"הסתדרות לשפה והתרבות העברית" (1911). פעילות פועלי ציון ו"הבונד" הייתה מועטה.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הגלה הממשל הרוסי לסיביר כמה משפחות יהודיות, שראשיהן הוחשדו באי נאמנות לשלטון. בקיץ 1915, בזמן המתקפה הרוסית (בפיקודו של הגנרל ברוסילוב) נמצאה רדזיבילוב בקו החזית. מן ההפצצות וההפגזות נשרפו רבים מבתי העיירה ויהודים רבים עברו מרדזיבילוב לקרמניץ. מסוף 1915 עד סוף 1916 שלטו ברדזיווילוב האוסטרים וכשעזבו אלה, חזר אליה הממשל הרוסי. לאחר מהפכת פברואר 1917 שבו הפליטים לרדזיבילוב והחלו לשקם את בתיהם. נבחרה הקהילה הדמוקרטית הראשונה. כלכלת היהודים התבססה אז על ייבוא נפט וגפרורים מגאליציה ושיווקם ביישובי ווהלין האחרים. כשהחלה מלחמת האזרחים וכנופיות בריונים החלו לאיים על יהודי העיירה הקימה הקהילה הגנה עצמית יהודית שצוידה בנשק.

משהתייצב השלטון הפולני חזרו חלק מן הפליטים שעזבו את העיירה. אך המצב הכלכלי הקשה דחף רבים להגירה. ביטול הגבול וההתחרות מצד ברודי הביאו לדלדולם של היהודים ואלה נזקקו לסיוע מקרוביהם בארצות שמעבר לים.

בשנות השלושים היו ברדזיבילוב 7 טחנות קמח, שטחנו 14 טונות תבואה ביממה. מרבית הטחנות היו שייכות ליהודים. מלבד אלה היו בעיירה 3 טחנות לגריסים (שתיים מהן של יהודים), 2 מנסרות (של יהודים) ו 2 מפעלים קטנים לסודה (של יהודים). עיקר המסחר הגדול היה בתבואות, המחזור השנתי בענף זה הגיע ל 4 מיליון זלוטי ורוב העוסקים בו היו יהודים. במסחר הזעיר הגיע חלקם של היהודים ל 75% , בעיקר בענפי המזון, הטכסטיל, הנעליים, הברזל וחומרי הבניין.

בשנת 1920 נפתח בית ספר יהודי פרטי. בהתחלה הייתה שפת ההוראה בו רוסית, אחר כך תפסה את מקומה היידיש ולבסוף – העברית. המוסד צורף לרשת "תרבות", אך נסגר בשנת 1924. כעבור זמן נפתח בית הספר מחדש כבית ספר עברי "תרבות" והתקיים עד ספטמבר 1939. היו בו 8 כיתות ולמדו בו בערך 300 תלמידים.

ליד בית הספר, "תרבות" הייתה ספרייה ציבורית, שנוסדה בשנת 1920, ולידה התקיימו פעילויות שונות, כגון: שיעורים לעברית, הרצאות, דיונים. כמו כן התקיים חוג דרמה לחובבים שהכנסותיו מהופעות בפני הציבור נועדו למפעלי צדקה ותרבות.

עם התבססות השלטון הפולני התחדשה הפעילות הציונית, שנחלשה בעת המלחמה ובזמן מלחמת האזרחים. הראשון שחידש את פעילותו היה "החלוץ", וכבר בשנת 1920 עלו ארבעה מחבריו לארץ ישראל. מאוחר יותר נוסד קיבוץ הכשרה של "החלוץ", שהיו בו בערך 150 חברים. מלבד סניפי המפלגות הציוניות העיקריות היו גם קנים של תנועות הנוער: "השומר הצעיר" – מראשית שנות העשרים, ואחר כך נוסדו הקנים של בית"ר , גורודוניה, החלוץ הצעיר, דרור ועוד.

 

ביוני 1941, כשפרצה המלחמה בין גרמניה לברית המועצות ניסו צעירים יהודיים רבים לברוח , אלה שמילאו תפקידים בממשל הסובייטי פונו במאורגן במכוניות, אך האחרים נאלצו לברוח, בעיקר בעגלות. לפיכך השיגו אותם הגרמנים ורובם נתפסו והוחזרו לרדזיבילוב. כזה היה גם גורלם של אלה שגויסו, לאחר שעברו 250 ק"מ בדרכם מזרחה הם נאלצו לחזור לרדזיבילוב.

ב 27 ביוני 1941 נכנסו יחידות הצבא הגרמני לעיירה. אוקראינים מקומיים וחיילים גרמניים פשטו על המחסנים של היהודים וגם על בתים של יהודים ושדדו כאוות נפשם . היהודים בחרו בוועד וחבריו פנו אל המפקד הצבאי וביקשוהו להתערב, ואכן, הלה נענה והפסיק את השוד. בינתיים הוטלו גזירות של עבודת הכפייה, חובת ענידת אות ההיכר היהודי ועוד. ב 15 ביולי 1941 נאסרו 28 יהודים על פי רשימה שהכינו אנשי הממשל האוקראיני המקומי. הם הוצאו אל מחוץ ליישוב ונורו למוות.  למחרת הוציאו אוקראינים את ספרי התורה מבתי הכנסת והעלו אותם על מוקד. הם גם הכריחו את הרב לרנר לרקוד לפני האש. ב 15 באוגוסט 1941 הפך הוועד היהודי להיות יודנראט.

ב 25 באוגוסט 1941 נצטוו היהודים להתרכז בכיכר המרכזית. באותו זמן עצמו נערך שוד מאורגן של בתי היהודים בהשתתפות אוקראינים מקומיים. מן היהודים נלקחו כל דברי הזהב, הכסף וחפצי הערך האחרים וכן בעלי החיים שבמשקי העזר. בסוף פברואר 1942 נדרש היודנראט לשלוח קבוצת צעירים לעבודה בוויניצה, כדי לבנות את מטה הפירר שם. כולם פרט לשניים שהצליחו לברוח, נרצחו. ב 5 במרס 1942 נערך שוד נוסף של רכוש היהודים. ב 9 באפריל 1942 נסגרו 2,600 יהודי רדזיבילוב בגטו שהוקף גדר קרשים ובראשה תיל דוקרני.

הגטו חולק לשני חלקים, אחד ל"מועילים" – בעלי מקצוע ועובדים אחרים ומשפחותיהם, והשני – ל"בלתי מועילים" עם משפחותיהם.

אור ליום י"ג בסיון תש"ב (29 במאי 1942)  הוקף הגטו אנשי אס. אס. ומשטרת העזר האוקראינית. בשעה 4 בבוקר נכנסו הגרמנים לתוך הגטו של "הבלתי מועילים" ותוך יריות החלו להוציא ממנו את היהודים. רבים ניסו להסתתר, אך רובם נתפסו בחיפושים שנערכו מבית לבית. בערך 1,500 יהודים הובלו אל מחוץ לעיר לבורות מוכנים ונרצחו, 40 איש שניצלו במחבואים הצטרפו לגטו של "המועילים".

בין גילוי המרי נזכיר את זה של יהודי שהרג בעזרת גרזן שני גרמנים ופצע שלישי עד שנורה ונהרג. ב 6 ביוני 1942 נשלחו 40 צעירים לעבודה ברובנו. רובם נרצחו שם תוך כדי עבודה. בגטו צעירים החלו להתארגן למרי, אבל הדבר לא הגיע לכלל ביצוע.

בחול המועד סוכות  תש"ג נרשמו על מגילות שמות הנספים ושמותיהם של אלה שנותרו בחיים והמגילות הוטמנו בטקס ליד בית הכנסת לזיכרון עולם.

ביום כ"ה בתשרי תש"ג  (6 באוקטובר 1942) הוטל מצור על גטו "המועילים". היהודים הוצאו מן הגטו, הובלו לבורות ונרצחו שם.  11 איש, שביניהם היו רופאים ורוקחים, איבדו את עצמם לדעת, ובערך 300 איש ניסו לברוח, אך רבים מהם נספו בנסיבות שונות. רוב הבורחים פנו לברודי, שהשתייכה למחוז גאליציה שבו עדיין היו אז גטאות. אחרים התחבאו בעיקר אצל האוקראינים בני הכתות הבפטיסטיות. בין הבורחים לברודי היה יחיאל  פרוחובניק והוא יצא אחר כך עם קבוצת צעירים (ביניהם גם בני רדזיווילוב) ליערות לשניוב ושם פעלה קבוצתו במסגרת יחידה פרטיזנית סובייטית, שהורכבה משבויי מלחמה שברחו מן השבי. במצודים הרבים חוסלה כמעט כל היחידה, כולל היהודים שבה. פרוחובניק ניצל והתחבא עד השחרור.

 

רדזיבילוב שוחררה בידי הצבא הסובייטי ב 20 במרס 1944.

לעיירה חזרו 51 ניצולים. כמה מהם עסקו בהבאת הרוצחים האוקראיניים לדין ובהצלת ילדים שהוחזקו בבתי משפחות נוצריות.

 

 

עפ"י פנקס הקהילות כרך ה'      


ספר זכרון:


http://yizkor.nypl.org/index.php?id=1872

     

מצבת הנצחה בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב:  

 

http://www.kadisha.biz/showItem.aspx?levelId=59581&itemId=101&template=6


קישור סיפור: 

רקווים לסבתא רבקה, מאת יעל קרמר ערן, לזכר סבתה, ילידת רדזיבילוב 


 

ילקוט ווהלין ג' תש"ו  עמ' 14  http://www.wolyn.org.il/collection-223


 ילקוט ווהלין ו'  אב תש"ו   עמ' 21 http://www.wolyn.org.il/collection-226


 ילקוט ווהלין ז'  כסלו  תש"ז   עמ' 30  http://www.wolyn.org.il/collection-227