הורודניצה

עיירה השוכנת על חוף הנהר סלוץ' במחוז זוויהיל (נובוגרד וולינסק) במרחק של 35 וירסטאות ממנה, מוקפת משלושת צדדיה יערות גדולים.

תושבי הורודניצה מנו לפני מלחמת העולם הראשונה כ-600 משפחות, מהן כ-350 יהודיות. תושבי העיירה התפרנסו בעיקר מעבודתם כפועלים ופקידים בביהח"ר לכלי חרסינה (פרפור) של ה' זוסמן. מספר העובדים בביהח"ר היה 400-500, למעלה ממחציתם היו יהודים. נמצאו שם גם מספר חנוונים, בעלי מלאכה וסוחרים, בעיקר סוחרי יערות ועצים – יהודים שגם פרנסתם הם הייתה תלויה בבית החרושת ובעובדיו. עשירים לא נמצאו בעיירה חוץ מכמה משפחות בעלי-בתים אמידים.
בדומה לשאר עיירות ווהלין, היו גם יהודי הורודניצה ברובם חסידים שומרי דת ומסורת וגם לומדי תורה. אמנם, הטיפוס של חובש בית המדרש כמעט שלא נמצא בעיירה, כיוון שכמעט כל המבוגרים עבדו או שלחו ידם במסחר, בכל זאת היה מספר הגון של חנוונים, בעלי מלאכה, פועלים וכו' יושבים בימי שבת ומועד בשעות הצהרים בבתי המדרש ולומדים פרשת השבוע עם פירוש רש"י, פרק משניות, מדרש ואפילו דף גמרא. 
היה בעיירה גם מספר ניכר של משכילים , קוראי ספרים ועיתונים בעברית ורוסית.  
האדוקים לא היו מן הקנאים והתייחסו בסובלנות למשכילים ולחופשים.

היו בעיירה 5 בתי כנסת ובתי תפילה וגם קלויז חסידי אחד. הדור הצעיר ברובו לא היה חרד, אך גם לא היו פורצי גדר ומחללי שבת ומועד בפרהסיה, אפילו בין אלה שנתפשו ל"בונד" וסוציאליזם. בין האחרונים היו גם מתפללים בבתי הכנסת בימי שבת ומועד.

עד שנת תרס"ה לא הייתה קיימת בהורודניצה כל אגודה או הסתדרות ציונית, בכל זאת היו  מספר יהודים שאהדו את הרעיון של חיבת ציון ושילמו 3 רובל לשנה דמי חבר לוועד האודסאי, קנו מניות של ה"קולוניאלי-בנק" ותרמו ליישוב א"י בקערות של יוהכ"פ.

מפעם לפעם היו מבקרים בעיירה נואמים ומטיפים לציונות, שהיו נואמים באין מפריע בבית הכנסת הגדול או באחד מבתי המדרש, אך לידי פעולה ציונית מאורגנת לא הגיע הדבר.
בפעם הראשונה נוסדה אגודה ציונית בשם "הרצל", בכ' תמוז תרס"ה – ביום הזיכרון לפטירת מנהיגנו הד"ר הרצל ז"ל, ע"י ששה נערים צעירים בני 14-17.
נבחר יו"ר לאגודה, מספר החברים הלך וגדל, ובזמן קצר הגיע למאה ויותר. ביניהם הרבה פועלים שעזבו את שורות ה"בונד". כן הלך וגדל מספר אוהדי הציונות מבין אנשי הדור הישן, שרשמית לא העזו להירשם כחברים באגודה, שנחשבה בימי הצאר כבלתי לגלית. 

נוסדו בעיירה ספריה ציבורית, "חדר מתוקן" שבו לימדו עברית, חשבון ורוסית. נוסדו מוסדות צדקה ועזרה כמו: לינת הצדק ועזרה לחולים, מוסד לתמיכה בצרכי מזון והסקה, הוכנסו תיקונים באוסף "מעות חטין" וחלוקת מצרכים לחג הפסח. 
כל פעולות העזרה נעשו בצורה נאה בלי להעליב את הנהנים. לשבחם של העסקנים וגבאי הצדקה בעיירה מהדור הישן כדאי להדגיש, שבחפץ לב היו משתפים פעולה עם הצעירים, ורב הקהילה שהיה הרוח החיה בכל הפעולה הציבורית  התייעץ עמנו – עם הציונים הצעירים – וגם מסר לידנו תפקידים אחראיים.
תושבי הורודניצה , רובם אנשי עבודה שבקושי הרוויחו את לחמם, היו בכלל ערים לכל דבר שבצדקה ועזרה לא רק לצרכי העיירה עצמה אלא גם לישיבות ולמוסדות ציבוריים אחרים ברוסיה הגדולה.
האגודה הציונית שלנו מנתה מספר הגון של עובדים ציוניים מסורים בעלי הכרה ועמדה ציונית. חלק גדול מהם עזבו את העיירה ועברו לערים ועיירות אחרות בווהלין, בייחוד אחרי שהורודניצה נשארה בגליל ווהלין של אוקראינה הסובייטית.
הוקם בית כנסת גדול ויפה  במקום בית הכנסת הישן של עץ, שעלה כמה רבבות רובל, המתאים לא רק לקהילת הורודניצה כי אם גם לקהילה גדולה בעיר מרכזית.
כשעברה הורודניצה לאוקראינה הסובייטית והייבסקים התחילו לשלוט בענייני היהודים , הייתה אחת מהפעולות הראשונות שלהם להחרים את בתי התפילה בעיירה. עלה בידם להחרים את כל בתי התפילה מלבד בית הכנסת הגדול.
במשך 20 שנות שלטון הסובייטים, גדל היישוב בהורודניצה הודות לזה שהעיירה נמצאה על הגבול ושם רוכזו הרבה מוסדות ומשרדי שלטון. כן שכללה הממשלה את בית החרושת שהולאם על ידה וניצלה את יערות הסביבה לחומרי בניין והסקה בשביל מרכזי החרושת באוקראינה. עבודות אלה שימשו מקורות פרנסה להרבה מאות משפחות יהודיות נוספות שהתיישבו בהורודניצה ומספר היהודים גדל פי 3-4 בהשוואה למספרם בשנת 1914.

עם פלישת קלגסי היטלר לאוקראינה הסובייטית עלה הכורת גם על היישוב היהודי בהורודניצה שנחרב כולו, ולפי הידיעות שהגיעו ארצה לא נשארו שם בחיים לאחר עזיבת הגרמנים אלא 3 יהודים בלבד.  

                                                                                                   אלף-בית

עפ"י ילקוט ווהלין ז'  עמ' 15-18

 

collection-227

 

 

בתוך ספר יזכור  זווהיל:

http://yizkor.nypl.org/index.php?id=1776