נארינסק

צנועה ושקטה הייתה הקהילה היהודית של נארינסק כל השנים. אנשיה – יהודים מאמינים בני מאמינים, ברובם הגדול חסידי צ'רנוביל וסטולין, חיו להם בצנעה חיי פשטות ורקמו את מסכת הווייתם הקרתנית. מספרם לפני מלחמת האולם הראשונה היה כמאה וחמישים משפחות (לערך 800 נפש).
מצבם הכלכלי היה בלתי יציב, אך הם הסתגלו לחיים הדלים של עיירות פולסיה. פרנסתם הייתה בעיקר על הבורסקאות. הם גם חכרו חלקות אדמה מאחוזת הגנרל לברונסקי לזריעה לצרכי עצמם, והיו ששלחו יד גם במסחר זעיר, קנו ומכרו איש מרעהו ולנכרים מהסביבה, עסקו בפרי גנים ובמלאכות שונות.
נארינסק הייתה אכסניה של תורה ומסורה ומקובלים היו על אנשיה מנהגי הכנסת אורחים ויחסי אחווה ורעות בינם לבין עצמם. הרוזנשטיינים היו חוכרי משרפות יין שרף וטחנת קמח ומחזיקי האחוזה שבעיירה, ומהם התפרנסו יהודים רבים.
ילדי העיירה למדו מילדותם בחדרים אצל מלמדים, כנהוג בימים ההם. כמה מהנערים המבוגרים יצאו מנארינסק לישיבות ומהם למדו בשנות 1904-6 לערך, בקיבוץ של ר' שמואל נח שניאורסון בבוברויסק.
כשהתחילו מנשבות רוחות המהפכה ברוסיה ובאוקראינה , קמו בעיירה ציונים ובונדאים, אך לא במספר רב. לאחר שנקבע בעיירה השלטון הסובייטי, היגרו כמה מבני העיירה והתפזרו. ליהודי נארינסק החרדים היה קשה להירתם בעגלת השלטון החדש, שרדף אז את הדת, לבם לא הלך אחרי החידושים והם השתדלו להמשיך בחיים הקודמים עד כמה שניתן. בשנת תרפ"ה עזב הרב קמינקר את קהילתו, שהלכה ונהרסה. כך עברו כעשרים שנה על קהילת נארינסק עד שעלה הצר האויב הנאצי וכבש את העיירה מידי הרוסים.

באו ימים קשים ומרים על יהודי נארינסק שאין להעלותם על הנייר. לפי מכתב שהגיע מאת ראובן שרמן מנארינסק מיום ז' שבט תש"ח (18.1.1948) לאחיו אהרון שרמן בתל אביב – ברחו כמה מיהודי המקום לרוסיה בשעת נסיגת הצבא האדום, אך הרוב נשאר במקום והושמד ע"י קלגסי היטלר. בחזרו מרוסיה לעיירתו מצא בה שבעה יהודים בלבד, ובמשך הזמן התרכזו בעיירה כשמונה עשרה משפחות ניצולות, כולן שבורות. 
מיד לאחר שובו דאג יחד עם חוזרים אחרים לקנות ספר תורה והחלו להתפלל יחד, אולם "מנין" קשה היה לאסוף. מצב השרידים בעיירה אינו טוב ביותר, חסר להם הביטחון בעתיד ומתבלטת השאיפה לצאת מהעיירה למרכזים יהודיים.
הרב אהרון קמינקר 
  
עפ"י ילקוט ווהלין ט'  עמ' 19-20