פולונה (פולנאה)

פולונה (פולנאה)

שוכנת על הנהר חמיר. 
בימים רחוקים, תחת שלטון הפולנים הקדום, השתייכה למחוז לוצק.

פולונה היא אחת הערים העתיקות ביותר בווהלין ובה ישבו כ-12,000 יהודים.
המסחר פרח בה וענייני כלל-ישראל של החבל היו מסתדרים בתוכה.
בגזירות ת"ח ות"ט התבצרו במבצרה יהודים ופולנים מהחבל ונלחמו בהיידמקים, אולם לא עמדו בפני צר ואויב והעיר נלכדה ע"י מחנות חמיל.
בשחיטה הגדולה ההיא נרצחו כ-10,000 יהודים, ובתוכם הצדיק המקובל ר' שמשון מאוסטרופולי. לפי מסורת התאספו 300 יהודים יחד עם ר' שמשון , עטופי קיטלים וטליתות בבית הכנסת ועמדו בתפילה עד שהתפרץ האויב ושחט את כולם באכזריות.

בשנת 1864 נתנה הנסיכה לובומירסקה זכויות ליהודי פולונה והעיר החלה להתאושש ולהיבנות מחורבנה.

עתיקות העיר מראים על שרידי המבצר הישן ואבן גדולה בבית הקברות הישן, שלפי האגדה השחיזו עליה ההיידמקים של חמיל את חרבותיהם לשחיטת היהודים והפולנים.
בחלוקת פולין, כשפולונה עברה לרוסים, נמצאו בה רק 350 יהודים והיא עברה למחוז זוויהיל. ליד פולונה הועברה  מסילת הברזל קייב-ברדיטשב-דובנא. דבר זה סייע הרבה לפיתוחה וגידולה של העיר ומבחינה אדמיניסטרטיבית נחשבה לעיירה.
פולונה נמצאת בסביבה טבעית יפה ואדמתה דשנה ומבורכה. סביב לה שדות בר, שטחי מרעה, וגני פרי, שפרנסו אלפי משפחות. תנובת הכפרים הייתה עוברת דרך העיירה.
מצבה הגיאוגרפי גרם לה, לפולונה, שתשמש תחנת רכבת ומקום מעבר לכמה ערים ויישובים של הסביבה, והתנועה בעיירה ובתחנת הרכבת הייתה חזקה תמיד.
במשך הזמן נבנו כמה בתי חרושת לנייר, לסוכר, לכלי חרסינה, לבירה, לבורסקאות, לקוביות עץ (לריצוף) ואח'. בצד התעשייה התפתח גם המסחר ופועלים ופקידים לאלפים (בתוכם יהודים) מצאו פרנסתם סביב התעשייה והמסחר שבמקום. שלושה בנקים  מקומיים פעלו בעיירה לפני המהפכה הרוסית.
בפולונה התקיים בית דפוס להדפסת ספרים, בו הדפיסו בעיקר, ספרות חסידית, שנמנתה עם בתי הדפוס הראשונים בווהלין.
כשהחלה להתפשט החסידות בווהלין ופודול, נעשתה פולונה לאחד ממרכזי החסידות ובה ישבו תלמידי הבעש"ט ר' יעקב-יוסף  הכהן ור' יהודה לייב הנודע בשם "המוכיח", שעשו נפשות לחסידות והפיצו את הרעיון במקום ובסביבתו. שניהם טמונים בבית העלמין הישן של פולונה ב"אוהל" גדול, שעליו היו מספרים הזקנים כל מיני אגדות.
מהשושלות שהכו שורש בעיירה, העיקריות היו: מאקרוב, טריסק, סדיגורה ואח'.
בצד החסידים קמו בעיירה אנשי תורה ודורשי השכלה, שמספרם לא היה גדול.

ילדי ישראל בעיירה היו לומדים לפנים ב"חדר" ובתלמוד תורה, אולם בעשרות השנים האחרונות (לפני שהוקם השלטון הסובייטי בעיירה) נתקיימו כבר 3 בתי ספר כלליים ממשלתיים, גימנסיה ובי"ס למסחר.

בספירות התושבים בפולונה הגיע מספר היהודים בשנת 1847 ל – 2647 נפש, בשנת 1897 ל – 2647 נפש, ובשנת 1897 ל – 7910 נפש. 
בתום מלחמת העולם הראשונה מנתה העיירה כ – 13,000 יהודים בערך.

בראשית צמיחת הציונות נתנו כמה מבני פולונה את ידם לתנועה. מטיפים היו באים ונואמים בעיירה על חיבת ציון, על הקונגרס ועוד, ועוררו התעניינות מרובה.

בפולונה הפיצו את מניות אוצר-ההתיישבות, מכרו שקלים, אספו כספים ליישוב א"י. בשנת 1912 נתקיימה ועידה ציונית חשאית, שעליה נודע אח"כ לז'נדרמיה הרוסית ונערכו חיפושים ומאסרים אצל אחדים מהמשתתפים בוועידה זו. 
בינתיים הופיעו בעיירה גם מפלגות אחרות: פועלי ציון, בונד, ס. ס. אך הנוער ברובו היה על צד הציונים. בקהילה הדמוקרטית בשנים 1918-1919 היה להם רוב מכריע, ועם זאת חלק נכבד בוועידה הציונית שהתקיימה בחשוון תרע"ח בזויהיל.

כשעבר גל הפליטים ב-1914-1915, מגורשי המלחמה ממקומותיהם שבקרבת הגבול והחזית, גילו יהודי פולונה את מסירותם ודאגתם לאחים בצרה. 
אחרי המלחמה טעמו בני פולונה מהפרעות של אותה תקופה. בימים הקשים ההם ארגנו יהודי פולונה הגנה עצמית מזוינת, והתושבים הלא יהודים ידעו לעמוד לימין היהודים להגן עליהם בצורות שונות.
ע"פ דרישת השלטון האוקראיני התגייסו 25 צעירים מפולונה לשירות בצבא והם נשלחו לזויהיל, בידיעה שהגיעה לעיירה נמסר שכל המגויסים האלה נרצחו ע"י היידמקים בקסרקטין. כשעלה הכורת על זוויהיל ב-1919 ובניה התפזרו ביערות ובעיירות הסמוכות, דאגו יהודי פולונה להאכילם ולאספם לבתיהם.
בדרך כלל ניצלו לא אחת חילות הצדדים הלוחמים של הימים ההם את יהודי פולונה .

בערב פסח תרע"ט כבש הצבא האדום את פולונה. אותו לילה הספיקו החיילים האוקראינים לפשוט ברחובות ורצחו שמונה יהודים, שגופותיהם נמצאו למחרת בקרבת תחנת הרכבת. בהלוויית הקרבנות השתתף הצבא האדום על תזמורתו. ביום א' בחול המועד נסוג הצבא האדום מן העיירה ויהודים רבים נהרו אחריו מפחד הצבא של פטלורה. מראה הבורחים והתהלוכה הארוכה של הפליטים הזכירה את ציורו של הירשברג "גלות". ההיידמקים מצאו את העיירה ריקה כמעט מיהודיה ולא העיזו לנגוע ברכושם, כי הייתה זו פקודת האטמן, והשכנים יחד עם היהודים שנשארו במקום שמרו על מה שנשאר בבתים ובחנויות. כעבור שבוע ימים חזר הצבא האדום וכבש את העיירה מידי האוקראינים ואתו חזרו היהודים הפליטים לבתיהם.
הרוחות שקטו לזמן מה, והנה בשמיני עצרת ובשמחת תורה, ערכו חילות בודיוני שחנו בעיירה, פוגרום רוסי, שדדו את החנויות ואף הדירות, הכו ורצחו 40 יהודים (אחר כך נודע כי מספר חיילים מהפורעים הועמדו למשפט צבאי בברדיטשב ונידונו לעונשים קשים ואף למוות, בעד מעשיהם בפולונה).

לא ייפלא שאחרי הקורות האלה ונוכח העתיד המעורפל, גברה השאיפה אצל רבים לעזוב את העיירה, ואומנם היו שעזבוה אם בהגירה לאמריקה ואם בעליה לארץ ישראל.

בקביעת הגבול בין רוסיה ופולניה נשארה פולונה בגבול הרוסי.
החיים בעיירה נשתנו. אך מעטות היו הידיעות שהגיעו מתקופה זו עד הכיבוש הנאצי-גרמני. יהודי פולונה נשאו את סבלם תחת עול הגרמנים בשנים 1941-1942 כשאר אחיהם בווהלין וברחבי הגולה, עד שהוצאו להורג ע"י הנאצים ועוזריהם האוקראינים.

אחרי נסיגת הגרמנים חזרו לעיירה 13 יהודים שהלכו לרוסיה אחרי הצבא האדום. הם מצאו את עיירתם פולונה חרבה ושרופה, ללא נפש יהודית חיה בה.

אוי לנו כי מקהילה מפוארה כפולונה בת 13,000 יהודים, שרדו רק 13 נפשות בלבד !

                                                                                                 אליהו קריינרמן



עפ"י ילקוט ווהלין יא'  עמ' 11-13