לאחוביץ

לחוביצ'ה / לאחוביץ
נפת ברנוביצה

לאחוביץ שוכנת על הנחל וייז'מה, כ 20 ק"מ מברנוביצ'ה. עד סוף המאה ה 16 הייתה קניינם של מלכי פולין, מהם עברה לאצילים שונים וב 1775 חזרה לידי בית המלוכה. במלחמת השוודים ב 1655/6 ובמלחמת הצפון (בראשית המאה ה 18) ניזוקה לאחוביץ קשה, וצבאות הקוזקים שגירשו את השוודים גרמו גם הם הרס וחורבן. כדי לסייע לשיקומה העניקו מלכי פולין לתושביה הקלות מפליגות בתשלום מיסים. מסוף המאה ה 18 עד מלחמת העולם הראשונה נכללה לאחוביץ ברוסיה הצארית. ברבע האחרון של המאה ה 19 היא חוברה למסילת הברזל לידה ברנוביצ'ה. בימי מלחמת העולם הראשונה הייתה לאחוביץ תחת כיבוש גרמני (מ 1915 עד סוף 1918), ובשנים 1921 1939 נכללה בפולין העצמאית. במלחמת העולם השנייה הייתה תחילה תחת שלטון סובייטי (מספטמבר 1939). מסוף יוני הייתה תחת כיבוש נאצי, וביולי 1944 שוחררה בידי הצבא הסובייטי.

בלאחוביץ התקיימה קהילה יהודית שהייתה כפופה לקהילת פינסק. ב 1720 הטיל "ועד המדינה" על יהודי לאחוביץ מס גולגולת בסך 625 זהובים. בעת ההיא היו לקהילה בית כנסת, בית מדרש ובית עלמין. במאות ה 19 ןה 20 התפרנסו רוב יהודי לאחוביץ ממסחר זעיר, לרבות חנוונות ורוכלות, ממלאכה לסוגיה וקצתם מחקלאות. כמה סוחרים גדולים סחרו בתבואה, בפשתן ובדברי עור וטכסטיל.

יום השוק השבועי ושלושת הירידים השנתיים היו מוקדי הפעילות הכלכלית בעיירה. לקראת סוף המאה ה 19 תפסה ברנוביצ'ה הסמוכה את מקומה של לאחוביץ כמרכז כלכלי אזורי, ומקורות פרנסתם של הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים בלאנוביץ הלכו והצטמצמו.

הבניה בלאחוביץ הייתה בעץ, שהיה זמין וזול, ולא אחת פרצו בה שרפות. הגדולה מביניהן הייתה ב 1877, ועוד בטרם שוקמו הנזקים נשטפו רבים מבתי היהודים בשיטפון הגדול של הנחל ויידז'מה . המצוקה והדלות בשליש האחרון של המאה ה 19 גרמו להגירה יהודית נרחבת לארצות שמעבר לים.

לקהילת לאחוביץ היו בית כנסת עתיק, בתי תפילה חדשים וביניהם בית המדרש "הגדול", בתי תפילה של חייטים, סנדלרים ובעלי מלאכה אחרים ושטיבלעך של חסידים, מקווה ושני בתי עלמין (ישן וחדש). בלאחוביץ הייתה עדה גדולה וחזקה של חסידי קרלין, ואחרי רצח האדמו"ר שלמה מקולין  ב 1792 הפכה לזמן מה המרכז של חסידות זו.

עם התפשטות ההשכלה קמה בשנות ה 80 בלאחוביץ אגודת "חובבי ציון", שבין חבריה היו משכילים, בעלי בתים וגם כמה בעלי מלאכה ופועלים. אחרי הקונגרס הציוני הראשון ( 1897) נוסדה בלאחוביץ אגודה ציונית וב 1900 נפתח מועדון ציוני עם ספרייה קטנה שכללה את כתבי אחד העם, לילינבלום, סמילנסקי ואחרים. במועדון התקיימו פעולות חברה ותרבות מגוונות. החסידים ובראשם שני האדמו"רים האחרונים בלאחוביץ ניהלו מלחמת חורמה נגד המשכילים והציונים.
החינוך בקהילה התבסס על חדרים מסורתיים. בסוף המאה ה 19 נפתח "חדר מתוקן" שלימדו בו לצד לימודי קודש גם מקצועות כמו עברית, רוסית וחשבון. ב 1910 ייסד חיים צייטמן בית ספר עברי פרטי בן שלוש כיתות. מלבד עברית , דקדוק עברי, ספרות ותנ"ך לימדו בו גם רוסית וחשבון ובשעות אחרי הצהריים לימודי קודש. בית הספר החדשני היה לצנינים בעיני החסידים. ב 1912 נפתח בעיירה "חדר מתוקן" לבנות.

בימי מלחמת העולם הראשונה נעצרה החזית ליד לאנוביץ. כשני שלישים מבתי העיירה נהרסו או ניזוקו בקרבות המתמשכים, ורוב התושבים נמלטו. המעטים שנותרו סבלו מחסור ורעב וגויסו לעבודת כפייה. למרות המצוקה החומרית חודשה בלאחוביץ הפעילות הציונית בסוף 1917, בעקבות פרסום הצהרת בלפור. על פי מפקד 1921, הראשון אחרי המלחמה, נותרו בלאחוביץ רק 43% ממספר היהודים שישבו בה בסוף המאה ה 19. חברת "יעקאפא", הג'וינט האמריקני וקרובי משפחה בארצות שמעבר לים סייעו ליהודים בשיקום בתיהם ומקורות פרנסתם.
גם אחרי מלחמת העולם הראשונה נשארו המסחר והמלאכה מקורות פרנסה עיקריים של היהודים, ונותרו גם כמה חקלאים יהודים. בשנות ה 30 עיבדו 18 משפחות יהודיות 510 דונם אדמה (51 הקטר).

בתום המלחמה חלה התעוררות בפעילות הפוליטית והציונית בלאחוביץ. ב 1921 הוקם בה סניף "החלוץ", ואחריו נוסדו תנועות הנוער "החלוץ הצעיר", "השומר הצעיר", "פרייהיט" (דרור) , גורודויה ובית"ר. מ 1930 היה לחברי החלוץ בלאנוביץ קיבוץ הכשרה. המפלגות הציוניות הבולטות בעיירה היו "פועלי ציון" ו"צעירי ציון" ובשנות 
ה 30 גם "ברית הצה"ר" (רוויזיוניסטים). כמה קבוצות של צעירים עלו לארץ ישראל. גם הבונד חידש את פעולתו. הן הציונים והן הלא ציונים בקהילה עסקו בתקופה זו בעבודת תרבות ערה, ופיתחו את מערכת החינוך היהודית עיירה. חיים צייטלין שנמנה בעבר עם שוחרי העברית ואחרי המלחמה הפך ליידישיסט, פתח בלאנוביץ בית ספר יידישאי של רשת ציש"א, שלא האריך ימים . בשנות ה 20 המאוחרות נפתח בעיירה בית ספר עברי "תרבות" בן 5 כיתות ועם הזמן נוספו לו שתי כיתות . כ 50 נערים למדו בישיבה קטנה בלאחוביץ.

בספטמבר 1939 נכנס ללאחוביץ הצבא האדום והונהג בה משטר סובייטי. בכלכלה, בחיי התרבות ובמערכת החינוך הונהגה סובייטיזיה, את מקומן של המפלגות ותנועות הנוער היהודיות והציוניות תפסו המפלגה הקומוניסטית ותנועת הקומסומול, המסחר הפרטי חוסל ובמקומן של החניות הפרטיות נפתחה חנות ממשלתית קואופרטיבית. החקלאים היהודים המשיכו בעבודתם ובעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים ("ארטלים"). צעירים רבים מונו למשרות פקידות במוסדות הממשל והמפלגה. הסובייטים הפכו את בית הספר העברי לבית ספר סובייטי בשפת יידיש וסגרו את הישיבה. בפני בני הנוער והצעירים נפתחו אפשרויות חדשות להמשך לימודים עיונים ומקצועיים במוסדות חינוך בערים גדולות.
ערב הפלישה בגרמנית ישבו בלאחוביץ ובסביבתה 4,725 יהודים.

לאחוביץ נכבשה ב 26 ביוני 1941. כעבור יום יומיים נקראו היהודים להתייצב ברחבת בית הכנסת והמפקד הגרמני קרא בפניהם את הגזרות הראשונות: חובת הטלאי הצהוב, גיוסים לעבודת כפייה, איסור על מגעים עם לא יהודים, איסור ללכת על המדרכות וברחובות הראשיים. את חפצי הערך שלהם וגם פרוות, סוסים ובקר נדרשו היהודים למסור. גילאי 14 עד 60 חויבו להתייצב ברחבה לקראת צאתם לעבודת כפייה. תשעה צעירים נלקחו ליער הקרוב, כביכול לעבודה, הואשמו בפעילות קומוניסטית, עונו והוצאו להורג.

בתחילת יולי 1941 הוצאו להורג עוד 82 יהודים. עובדי הכפייה היהודים הועסקו רובם בסלילת כביש. העבודה הייתה מפרכת, העובדים רעבו ללחם ושומריהם, שוטרים ליטאים וביילורוסים וז'נדרמים גרמנים, התעללו בהם תדיר.
באוקטובר 1941  הקימו הגרמנים גטו בלאחוביץ. אלפי יהודים נדחסו לכמה בתים דלים בתנאי צפיפות קשים. ב 28 באוקטובר 1941 נכנסו ללאחוביץ אנשי איינזצקומנדו 8 ובסיוע ז'נדרמים גרמנים וכוחות גדולים של שוטרים ליטאים וביילורוסים כיתרו את הגטו. עם זריחה פרצו השוטרים לבתים, הובילו את יושבי הגטו לכיכר השוק, ושם הפרידו מתוכם כ 1,500 איש שסווגו ככשירים לעבודה. זקנים וחולים נורו למוות מיד, והאחרים, כ 2,000 גברים, נשים וילדים, אולצו לשבת בכיכר במשך שעות רבות כשידיהם מורמות מעל לראשם. אחרי הצהריים הם הובלו קבוצות קבוצות לבורות שחפרו קודם לכן עובדים יהודים מלאחוביץ במרחק כ 500 מטרים מתחנת הרכבת המקומית. כשעברו על גשר הנחל ויידז'מה ניסו כ 150 מהם לקפוץ, אך נורו בידי השוטרים. שאר היהודים הובאו אל הבורות, נורו ונקברו בהם. עד לשעות הערב נרצחו כ 3,500 יהודים מלאחוביץ ומיישובים סמוכים.

היהודים שנבחרו לעבודה הוחזרו לגטו והגרמנים הבטיחו להם חסינות מפני הוצאות להורג בזכות עבודתם החיונית. בסוף נובמבר 1941 צמצמו הגרמנים את שטח הגטו והשאירו את מתחם בית הכנסת, כמה מבנים סמוכים ורחוב אחד של בתים דלים – בסך הכל 28 מבנים – והפכו אותו למחנה עבודה הגרמנים הקימו יודנראט חדש בראשות יצחק זמודיאק.
הצפיפות ותנאי התברואה הירודים במחנה גרמו להתפשטות מחלות מדבקות ולתמותה גבוהה. התארגנה קבוצה של כשבעים צעירים וצעירות שהתכוונו לברוח ליער, אבל בלחץ היודנראט שחשש לחיי הנשארים, זנחו את תכניתם. בחורף 1941/2 התארגנה קבוצת מחתרת בפיקודו של יוסף פקר, ותכניות הבריחה חודשו. התארגנו לבריחה גם צעירים מתנועות נוער ציוניות בהנהגתו של זלמן רבינוביץ. רבים שברחו ליער חזרו לגטו עקב תנאי החורף הקשים. יחידים נשארו ביער והצטרפו אל הפרטיזנים.

ביוני 1942 חזרו אנשי איינזצקומנדו 8 לאזור, וב 10 ביוני 1942 הייתה בלאנוביץ אקציה נוספת. כשישים חברי מחתרת התבצרו בבית ליד השער, הגרמנים פתחו באש אל הבית והטילו לתוכו רימונים ופצצות תבערה. כ 50 לוחמים יהודים נשרפו למוות ורק עשרה הצליחו להימלט ליער. לאחר שגברו הגרמנים על אנשי המחתרת פרצו לגטו ורצחו כ 1,200 יהודים. את איסר מילוביצקי מן היודנראט שלחו הגרמנים לקבור את הגוויות וכשסיים השליכוהו יחד עם אמו לבור המוות בעודם חיים. כ 300 יהודים שהסתתרו בבונקרים ובמחבואים שונים נשארו בגטו. כ 70 מהם שהיו בעלי מקצוע לקחו לעבודה ואת 230 הנותרים, חזרו הגרמנים וחיסלו ב 25 ביוני, גם הפעם בהתנגדות עזה. ארבעה לוחמים :יוסף פקר , זלמן רבינוביץ מ' קוודוק ומ' מוסל הצליחו לברחו והצטרפו ליחידת פרטיזנים.
לאחוביץ שוחררה בידי הצבא האדום ב 5 ביולי 1944.

כ 200 איש לוחמים בשורות הפרטיזנים ויחידים שהסתתרו  שרדו, וכ 80 איש שעברו את המלחמה בברית המועצות.


עפ"י פנקס קהילות פולין  כרך שמיני

ספר זיכרון


המועד האחרון להגשת נושאים לכתיבת עבודות הנצחה - 31 במאי 2017
כתב עת לענייני שואה, תקומה, זכרון והנצחה בהוצאת מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל