באוקראינית: Beresteczko
עיר השוכנת בצפון מערב חבל ווֹהלִין, על שפת נהר הסטיר, 30 ק"מ דרום מערב לדובנא. כיום צפון מערב אוקראינה. ליד ברסטצ'קה היו 2 עיירות נוספות, בורמל וליבוטשיבקה שביחד כונו בב"ל. בימי שלטון הצאר הרוסי העיר הייתה שייכת לפלך דובנא, ואילו בשלטון פולין בין שתי מלחמות העולם השתייכה לפלך הורוכוב. לעיר נוספה הסיומת צ'קה לאות חיבה. ב 1547 העניק הנסיך הגדול של ליטא, זיגמונט אוגוסט, זכות לבעל המקום, הנסיך סמך פרונסקי, להקים עיר.
ב 1651 נערך ליד ברסטצ'קה קרב מפורסם בו הביסו הפולנים את צבאות הקוזקים והטטרים של חמלניצקי.
עם חלוקת פולין בסוף המאה ה 18, נמצאה העיר סמוך לגבול הקיסרות האוסטרית (גאליציה) וקשרי המסחר בין הקיסרות האוסטרית והרוסית סייעו להתפתחות העיר והגדלת האוכלוסיה. נהר הסטיר הקיף אותה מכל 4 הצדדים ומראה של אי הוקנה לה וגשרים עליו אפשרו את הגישה. עצי ערבה גדלו לחופיו ושייט סירות בו היה אחד הבילויים. בחורף היה הנהר קפוא. הביצות מסביב הקשו את הגישה לעיר. ברוב השנים היו העגלות אמצעי התחבורה היחידי. בשנות העשרים הונהג קו אוטובוס לדובנא, שם הייתה תחנת הרכבת. הגשר הגדול הוביל לפרבר שהיו בו טחנת הקמח הגדולה, תעשיית דייג ובירה. רוב חנויות העיר היו מרוכזות ברחוב רוּטס, שבצידו האחד עבר הרחוב הראשי של העיירה ובו חנויות ובתי היהודים, ובצידו השני רחוב שומם ללא חנויות שם שכנה הכנסיה והיה הומה בחגי הנוצרים.
ב 1577 נמנו בעיר 50-60 יהודים.
בשנים 1648-1649, פרעות ת"ח ות"ט חיו בעיר כ 1050 יהודים, אך נרצחו מעל 1000 ונותרו בה רק 12 יהודים.
בסוף המאה ה 18 נמנו בעיר כ 500 יהודים, אך במגפת דֶבֶר ניספו כמעט כולם.
בשנת 1937 נמנו 2625 יהודים, כ 400 משפחות, מתוך 7500 איש.
היהודים גרו במרכז ומיעוטם בפרברים. רוב הגויים היו אוקראינים ומיעוטם פולנים. היחסים עם האוקראינים היו טובים, אך גרועים עם הפולנים. התנכלויות ליהודים היו בעיקר בחג הפסח. תושבי העיר האוקראינים נמנו ברובם על האוּנדה, מפלגת לאומנים אוקראינים, והיהודים ברובם היו ציונים. העיירה הקטנה הזאת הייתה סמל של עיירה יהודית על כל מוסדותיה. חברה שהתנהלה על פי חוקי המוסר והתבססה על תורה, עבודה וגמילות חסדים. חברה יעילה של עמלים ובעלי מלאכה, של אנשי מסחר זעיר, שכולם הסתפקו במועט ולא עשו מלאכתם רמייה. פשוטי עם שמחים בחלקם. יש להוסיף לכך את מוסדות הצדקה המרובים והמשונים ואת הנשים הצדקניות שדאגו לחלשים ולעניים, את הזמנת האורחים לסעודת השבת והעזרה ההדדית והגמ"ח שלא על מנת לקבל פרס.
היו בעיר כמה בתי כנסת שהגדול בהם נבנה במאה ה 19, אשר שימש את פשוטי העם. לידו הוקם בית כנסת קטן לחייטים. היה בית מדרש שבו התפללו האמידים יותר ובעלי השקפה לאומית ציונית. בית הכנסת האוסטרי-קלויז שימש את היהודים האדוקים מתנגדי הציונות. שנים נוספים היו של חסידי טריסק ואולקה שהיו במשך תקופה ארוכה בריב, בעיקר על נושא השחיטה. המתפללים בטריסקי-קלויז היו אמידים יותר וציונים, ואלה שבאוליקר-קלויז היו אדוקים שייצגו את בעלי המלאכה והעניים.
הקהילה היהודית ניהלה "פנקס" משלה. החיים הציבוריים תססו בה בשפע גוונים: בשבתות ובחגים לא נעדר איש מבית הכנסת. יודעי תורה ולמדנים התנגחו בשבתות אחרי הצהרים על ניסוחי חסידות שונים. פה ושם נשמעו מתוך החדרים ניגוני גמרא מפי ילדים. בעליות גג וחוגים שונים ישבו בהסתר נערים ונערות שחלמו והעלו את נר ההשכלה, ורקמו חלומות על חלוציות והגשמה עצמית. חיי העיר השתלבו בחיבת ציון, והעיר תפסה מקום חשוב בגובה התרומות לקרנות הלאומיים: קק"ל וקרן היסוד. במשך תקופה ארוכה, תפקיד סגן ראש העיר היה בידי יהודי. הייתה פעילות סוציאלית עניפה בעיר. הוקם "בית הלחם". כל יום שישי אסף הנוער תרומות עד הצהרים ואח"כ כך חילקו לנזקקים לחם וחלות לשבת. בחורף נהגו לאסוף עצים ולחלקם עם עגלה למי שלא הייתה ידו משגת. הוקם ארגון "לינת צדק" שנתן עזרה רפואית של תרופות והחלפת בני משפחה בטיפול בחולים.
העולה הראשון מהעיירה לארץ ישראל היה ר' יוסף סופר שעלה ב 1758 וחי בצפת ובפקיעין. ראשית התנועה הציונית הייתה עם יסוד האגודה "ציונה" ב 1906. הפעילים אספו תרומות ליישוב הארץ, ייסדו ספרייה ואת "אגודת שפת עבר" ללימוד העברית. כן נוסד חוג "בנות ציון" שממנו באו אחר כך העולות הראשונות לארץ ישראל. קבוצת צעירים הקימה את "האגודה הלאומית של הוועד היהודי" וזו פתחה מועדון, ספרייה, וארגנה אירועים ציוניים. האגודה דרשה הגשמת הציונות ולא רק מתן תרומות והטפה. ממנה נוסדה אחר כך תנועת "החלוץ" בעיירה. ברסטצ'קה שימשה מופת ושם דבר באזור בהקניית הרעיון החלוצי וההגשמה, והיו יוצאים ממנה מדריכים לעיירות הסמוכות. קראו לה "ירושלים דווהלין" ולא הייתה עוד עיירה בחבל ארץ זה שתשווה לה בהשגים אלה. חלוצים ראשונים מהעיירה שעלו לארץ ישראל היו כבר בעליה השניה. העולה הראשון בעליה זאת היה יוסף קליבנר, שדבר עלייתו עשה רושם רב בעיירה והסביבה.
במלחמת העולם הראשונה
בעת מלחמת העולם הראשונה שלטו האוסטרים בעיר במשך 13 חודשים ועשו רבות לשיפור המראה החיצוני ואיכות החיים. נסללו כבישים וניטעו עצים. האוסטרים העדיפו קשר עם היהודים שמצאו אתם שפה משותפת, וכאשר נסוגו, הצטרפו אליהם כמה יהודים חייבי גיוס.
בעת הצהרת בלפור ב 1917 הייתה בעיר חגיגה גדולה. עקב הקרבה לגבול, העיר הייתה מופצצת ביום ובלילה ללא הפסק. לאחר מהפכת פברואר הרוסית ב 1917, הייתה העיר במשך 7-8 חודשים ללא שלטון. צעירים יהודים אירגנו הגנה עצמית ורכשו גם נשק חם. האימון היה בידי חיילים יהודים ששירתו בצבא הרוסי. ההגנה היהודית פעלה ביחד עם ההגנה של העירונים הנוצרים ושתיהן מנעו מקרי פוגרום ושוד. היהודים נהגו לפתוח את ביתם לחיילים היהודים שחלפו בעיר.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לא שפר מצבה של העיר. ריחוקה ממסילת הרכבת וחוסר כבישים סלולים באזור מנעו את קידומה. אמנם היה לה מעמד עירוני, אך הייתה קשורה למרכז הנפתי בהורוכוב. היו בה כמה טחנות קמח, בתי בד להפקת שמן והפקת זפת. מנסרה ובתי מלאכה לעיבוד עורות. יהודים עסקו בחקלאות ועבדו באדמות הרוזנים הפולנים. התוצרת הייתה נשלחת דרך נהר הסטיר שהיה מחובר בתעלות לנהרות רוסיה. ביצוא החקלאי עסקו 20 חברות יהודיות. 75% מהמסחר היה בידי יהודים. המסחר הזעיר נערך בירידים שהתקיימו פעמיים בחודש ואז היו מגיעות לעיירה כ500 עגלות איכרים. במקביל נשלחו סחורות מהעיר לירידי דובנא ולוצק. היהודים שלטו במלאכת החייטות, כובענות, ספרות ופרוונות, אך לא בסנדלרות. היהודים הקימו אגודות סוחרים זעירים ובעלי מלאכה שנעזרו בקופות גמילות חסדים ובבנק העממי שנוסד ב 1930. רוב בעלי החנויות היו שקועים בחובות ונזקקו להלוואות. מספר היהודים האמידים היה קטן.
בהשראת הפעילים הציונים נפתח "חדר מתוקן" ובו למדו עברית, רוסית ומלאכה שהיה משקל כנגד ביה"ס לנערים יהודים שנפתח בחסות הממשלה. עד פתיחת ביה"ס "תרבות" למדו הילדים בביה"ס הפולני והרוסי. ב 1918 נפתח ביה"ס יהודי ששמר על עצמאותו עד שהצטרף בשנות ה20 לרשת "תרבות". בין מוריו היה המשורר המפורסם יצחק למדן. ביה"ס היה למורת רוחו של השלטון הפולני, והיה קושי לקבל רשיון להקמתו. על מנת להחזיקו היו עושים נשפים והצגות. בשנותיו הראשונות הוא הוחרם ע"י החוגים הדתיים. תפקידו של ביה"ס לא נסתיים עם גמר שעות הלימוד. מוריו ומחנכיו עמדו על המשמרת על מנת להקנות לדור הצעיר תודעה לאומית, אהבת ישראל ורעיון העצמאות בארץ ישראל.
היו בעיר תנועות "החלוץ", "החלוץ הצעיר","השומר הצעיר", גורדוניה ובית"ר. הן הכשירו מאות בני נוער לעבודת כפיים. הצעירים היו נוהגים לאסוף תרומות עבור קק"ל ועזרו בהפצת העיתונים העבריים. בתנועות הנוער התאגדו כל שכבות האוכלוסיה והרעיון הארץ ישראלי הוא שאיחד את כולם. ב 1923 הוקם קיבוץ הכשרה של "החלוץ" בעיירה כפלוגה של קלוסובה, ובמקביל חלק נסעו להכשרה שם. מספר צעירים יצאו להכשרה בגליציה, וכן הוקם קיבוץ הכשרה של הרביזיוניסטים. תנועת ה"שומר הצעיר" נוסדה ב 1921 בצורתה הצופית ומנתה בהמשך 200 חניכים. תנועת החלוץ הצעיר נוסדה ב 1924 ע"י בוגרי ביה"ס תרבות. בתנועות הנוער היו נערים בגיל 9-18 וכשבגרו יצאו בקבוצות של 10-20 אנשים אל ההכשרות. בשנים 1926-1928 היה משבר בתנועות החלוציות בעיירה, עקב הגבלת העליה ע"י הבריטים ושמועות על ירידה מהארץ ודברי דיבה שהוצאו עליה. המפלגות הפעילות היו הציוניות סוציאליסטיות – "התאחדות" ו"פועלי ציון". כן פעל חוג סוציאליסטי של "הבונד" שהתרכז בפעילות תרבותית ביידיש. בשנות ה30 חדרו קומוניסטים יהודים לאגודות המקצועיות וניסו להיאבק בציונים הסוציאליסטים.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה ב 1 בספטמבר 1939, העיר הופצצה ע"י הגרמנים. הרוסים נכנסו אליה לאחר שלושה שבועות והמשטר הקומוניסטי הושלט שם. נאסרה הפעילות הציונית ולימוד העברית. ביה"ס "תרבות" והמוסדות הסוציאלים נסגרו. בתי העסק הגדולים הוחרמו והייתה פגיעה גם בבעלי המלאכה הזעירים והחנוונים. הוכנה תכנית לאסור את פעילי תנועות הנוער, אך הם הצליחו לברוח מבעוד מועד. שערי ההגירה ננעלו ונותק קשר המכתבים. במועצת העיר היו עתה רק אוקראינים. בבתי הכנסת לא נגעו לרעה. העיר התמלאה בפליטים מאזורי ורשה ולודג', שבהמשך גורשו ע"י הצבא האדום בעגלות חורף לפנים רוסיה. בשנת 1940 נצטוו בני 18-20 להתגייס לצבא הרוסי.
עם הפלישה הגרמנית ב 22 ביוני 1941 רק מעט יהודים שעבדו במשרדים סובייטיים התפנו לעורף. הגיוס החפוז לצבא האדום נכשל והמגוייסים חזרו לבתיהם. כבר בצהרים למחרת הגיעו הגרמנים לעיר. נתמנה יודנראט שהורכב מעסקני ציבור. הוטלה חובת עבודת כפייה על היהודים וכן תשלום כופר של כמה מאות אלפי רובלים.
ב 8 באוגוסט 1941 הגיע לעיר גדוד אנשי ס"ס גרמנים שאספו 300 יהודים לאזור הארמון ורצחו אותם. הם נקברו בבור שנצטוו לחפור לפני כן. רק שלושה הצליחו לברוח. ב 5 באוקטובר עד ה 14 באוקטובר 1941 הוקם גיטו בעיר, הרבה לפני אזורים אחרים. הגטו הוקף בגדר שגובהה 2.5 מטר. לבעלי מקצוע בלבד הותר לגור מחוץ לגטו. נאסר הקשר עם הגויים מחוץ לגיטו וניתן היה לצאת רק בקבוצות עבודה. היהודים הועסקו בעבודות פרך של כריתת עצים, עבודות חקלאיות ומתן שרותים. 4 משפחות גרו בחדר ומנת המזון הייתה 100-140 גרם לחם לנפש ליום.
בין ה 7 עד ה 9 בספטמבר 1942 הוקף הגיטו בשוטרים ונאסרה היציאה ממנו. במקביל נחפרו 2 בורות שאליהם הובלו היהודים. בהליכתם נצטוו לכופף את גופם ואסרו עליהם להרים את הראש. כן ציוו עליהם לנופף לשלום בידיהם לפרידה מהתושבים שהתקהלו והסתכלו במראה. הם נצטוו להתפשט, לשכב ערומים בבורות ושם נורו למוות. את הילדים השליכו חיים לבורות. בבורות אלו נקברו כ 4500 איש מיהודי ברסטצ'קה והסביבה. עד ראיה סיפר שזעקות הנרצחים נשמעו למרחק רב. יהודים שהסתתרו בגיטו, נרצחו במשך שלושת הימים הבאים. מקום הקבר הוא ב"רנצינה", ליד אחוזת ליאסין בדרך לסמוליב. יש קבר נוסף בחצר רציברובסקי ללא מצבה. בודדים היהודים שהצליחו להינצל. הם מצאו מקלט אצל נוצרים או ביערות. הם חזרו לעיירה לאחר שיחרורה באמצע אפריל 1944, אך נאמר להם ע"י תושבי העיר האוקראינים, לעזוב מייד, אחרת יירצחו. בית הכנסת המרכזי ששרד משמש היום ביח"ר לנקניק.
אהרון לוינסון, ציר ה"סיים" הפולני אמר על העיר: "זאת עיר מופלאה שכל תושביה דיברו עברית, ושרוב בניה (כ 500) עלו בזמנים שונים לארץ ישראל" כך תמה לה תקופה של מאות שנים, של עיירה יהודית קטנה, שהייתה עולמה בזעיר אנפין של יהדות מזרח אירופה.
כתב: בנימין גורן
ילקוט ווהלין ג' תש"ו עמ' 16
